בדיקת קורונה בתל אביב / צילום: דוברות מד"א
הבן הצעיר שלנו , בן ה-8, סוף סוף סיים את הבידוד. לפני 14 יום הוא נחשף לילד מאומת קורונה מהכיתה שלו, ומאז שהגיעה ההודעה מבית הספר הוא מבודד.
לרובנו, רק המחשבה על לחיות בחדר אחד 14 יום מבלי לצאת החוצה אפילו למרפסת מעוררת חרדה. אך למרות החשש הכבד שלנו מהתקופה והציפייה לימים מאתגרים, הוא התנהל באופן מעורר השראה בתקופת הבידוד. זה נגמר, והיה ממש, אבל ממש בסדר.
הוא חלש על מרחב מחייה שכלל אמבטיה, שירותים וחדר. החדר שלו. ארגנו תוכנית בידור יומית, ולכל אחד מבני המשפחה היה בה חלק.
התוכנית כללה שעת סיפור, שעת ספורט, שעת שח, שעת לימוד. לא בכל הימים עמדנו בתוכנית, אך המסגרת הכללית נשמרה. הצעיר בעיקר נהיה מאוד גרגרן. כל שעה וחצי שמענו צעקה "אני רעב" ורצנו להגיש לו משהו טעים, שמענו מהחדר פרצי צחוק מתוקים משעות מסך כמעט בלתי מוגבלות ונראה שהוא די נהנה מהמצב.
אך לא זאת הנקודה. בזמן שאנחנו, הציבור, ממלאים אחר הוראות הבידוד, מי בקשיים ניכרים ומי בפחות, היה מאכזב לגלות שהמערכת לא ממלאת את חלקה בעסקה.
תחושה לא נעימה של "לבד" פגשה אותנו. חשבנו שבמהלך החודשים בהם אנחנו חיים עם הקורונה המערכת נערכה לבצע את ההנחיות של עצמה. בידוד, בדיקה וחקירה אפידמיולוגית למניעת שרשרת ההדבקה.
בזמן שאנחנו גזרנו על עצמינו בידוד מרצון (לא הייתה עלינו חובה כזו) עד שהצעיר ייבדק ותתקבל תשובה שאינו נושא את הנגיף. בזמן שביטלנו פגישות, שינינו תוכניות לסופ"ש והתארגנו בהתאם לעקרונות הבידוד כדי לא לחשוף חס וחלילה את מי שאנחנו באים אתו במגע. ההבטחה לחזור אלינו לתאום בדיקה לצעיר תוך 48 שעות לא קוימה. וגם 48 שעות זה זמן קצת ארוך ומוגזם.
למעשה אנחנו התחלנו לעשות טלפונים ולבדוק מי אמור לעשות בדיקה? מתי? ואיפה?
מיותר לציין כי גם הזמינות הטלפונית הייתה בעייתית, המתנה מייגעת עד שמקבלים מענה אנושי, ושיחות מתנתקות בהעברה לגורם המוסמך ושוב מהתחלה... ממשרד הבריאות ללשכת הבריאות וחוזר חלילה (אנחנו חשבנו שלשכת הבריאות זה של משרד הבריאות ... אז חשבנו).
רופא הילדים שלנו אמר כי ממשרד הבריאות אמורים לחזור אלינו ולהנחות אותנו לגבי הבדיקה, הוא אינו יכול להפנות מי שנמצא בחקירה אפידמיולוגית. ילדים אחרים מהכיתה כן קיבלו הפנייה מרופא הילדים או מרופא המשפחה, דבר שיצר לחץ ובלבול אצלנו. הסתבר שחלק מהרופאים כן נותנים הפניות וחלק, אומרים כי לפי ההנחיות אין להם סמכות, אלא אם כן יש סימפטומים.
לבסוף קיבלנו הפנייה לבדיקה, דרך קופת החולים, יומיים אחרי. מכאן היינו אמורים לחכות לתאום תור לבדיקה, אך החלטנו להגיע למתחם הבדיקה עם הפנייה מבלי לחכות, ושם דווקא הכל זרם מהר, ללא תורים ארוכים, הצוות היה אדיב ויעיל. לקח עוד יום ולחלק מהילדים יומיים לקבל את התוצאה. סה"כ 4 ימים מיום ההודעה. אחרי לחץ ואקטיביות שלנו.
שישה ימים אחרי הבידוד המורה ואחרון הילדים בכיתה קיבל את התוצאה, לשמחתנו - תוצאה שלילית.
בימים האלה שהמתנו לתוצאות הבדיקה, יכול היה להיות מצב בו הילד כן נדבק בקורונה, ואם הוא נדבק אנחנו אולי נדבקנו ממנו, ואמורים להיות בבידוד כדי לקטוע את שרשרת ההדבקה.
אנחנו גזרנו על עצמינו פחות מגע עם הסביבה, ויצאנו רק למקומות הכרחיים. אני לא בטוחה שכולם היו נוהגים כך, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לנהוג כך. אנחנו פעלנו באופן פרואקטיבי כדי לזרז את העניינים, אנחנו פעלנו באופן אחראי ולא חשפנו את הסביבה שלנו עד שקיבלנו את כל התשובות השליליות.
התחושה הייתה שאין על מי לסמוך. המערכת שאנחנו סמכנו עליה וציפינו שבנקודה הזו בה אנחנו חשים בסכנה, מאוימים ו"מאיימים" תנחה, תגבה, ותפעל על פי הצהרותיה. במבחן התוצאה הרגשנו אוזלת יד וכאוס.
הממשלה שבוחנת אפשרות להגבלות נוספות והעלאת הקנס למי שמפר אותן לא עושה את חלקה בחוזה, ולא מיישמת את ההנחיות של עצמה.
בגדול התביישנו. התביישנו בהשקעת המשאבים ביחסי הציבור ולא בעשייה האמיתית. התביישנו בשם עובדי הבריאות שלא מאפשרים להם לבצע את עבודתם. התביישנו בהתפארות השטחית של הראש על המופת שלנו למדינות העולם בזמן ששום דבר ממשי לא נעשה מלבד הטלת מגבלות והטלת אשם ואחריות על הציבור. לנו הציבור שנאנק תחת העול הכלכלי שהוא גם תוצאה של מחדל הטיפול בקורונה נמאס.
האמירה ההזויה של שר ללא תיק בממשלה שאנשים רעבים זה "חארטה" מסכמת את מה שאנחנו הציבור חושבים ומרגישים, על מי שאמור לדאוג לנו. הם לא רואים אותנו. הם לא דואגים לנו אלא ליחסי ציבור של עצמם.
במילה אחת... חארטה.
הכותבת היא מנחה, מרצה ופעילה חברתית, לשעבר סגנית ראש עיריית תל-אביב מטעם מרצ