בוריס ג'ונסון, דונלד טראמפ, שי ג'ינפינג / צילום: Associated Press
האם סין מודאגת? לא בטוח. היא חוזרת ומברכת את עצמה על הצלחותיה הדיפלומטיות בעידן הקורונה, ומציירת את יחסיה עם העולם החיצון כרצף של גילויי רצון טוב וידידות.
אבל סין יודעת שיש לה סיבות לדאוג. גם אם יחסיה עם איראן מתהדקים, וברית של ״25 שנה״ ביניהן מסתמנת והולכת (לפי איראן), סין מאבדת אמון במקומות די חשובים. ארה״ב, למשל, או הודו, או קנדה, או יפן.
אתמול הודיע השר הבריטי לעניינים דיגיטיליים (יש כזה) לפרלמנט בלונדון, שממשלתו החליטה לסלק את ענקית הטכנולוגיה וואווי מכל עניין הנוגע ל־G5, הלוא הוא העתיד הסלולרי. חברות הטלפונים והתשתיות נצטוו לחדול לקנות ממנה עד סוף השנה, וקיבלו ארכה של שבע שנים להוציא את כל רכיביה מרשתותיהן. ״עד הבחירות הבאות (ב־2024 - י.ק)״, אמר השר הבריטי, ״אנחנו נתווה דרך בלתי־הפיכה להרחקת וואווי מרשת ה־G5 שלנו״.
וואווי חשודה שהיא מרגלת על לקוחותיה בשירות המשטר הקומוניסטי, או לפחות מוכנה לרגל. היא מוחה, ואומרת שלא היו דברים מעולם; אבל החוק הסיני אכן מחייב חברות סיניות למלא את דרישות המדינה בעניינים של ביטחון לאומי.
וואווי טוענת להגנתה, שהיא חברה פרטית, אבל פרטיותה מועמדת בימים האלה במבחן חוזר. המשטר בבייג׳ינג תובע את עלבונה בתוקף השמור למדינה המגינה על נכסיה שלה, לא על נכסים פרטיים. ממילא, בעלות פרטית היא עניין יחסי בארץ שבה הכול כפוף לרצונותיה של המפלגה הקומוניסטית ולגחמותיה.
השר הבריטי הודה, כי יש קשר כלשהו בין ההחלטה לשלח את וואווי הביתה לבין אזהרת ארה"ב שהיא תטיל עיצומים אם וואווי תישאר.
בריטניה שלאחר ברקזיט פגיעה במיוחד ללחץ כזה. היא להוטה לכונן אזור סחר חופשי עם ארה"ב, והיא אינה יודעת איזה נשיא יישבע אמונים בוושינגטון בינואר הבא. אם זה יהיה הדייר הנוכחי, הניסיון מלמד שהוא עלול לנקום ולנטור.
כל עיצומי טראמפ
סין בוודאי כבר שמה לב לתכונות האלה, ואם הספיקה לשכוח, היא קיבלה תזכורות נוספות ב־24 השעות האחרונות: ביום ב' ארה"ב הודיעה שהיא לא מכירה בלגיטימיות של תביעותיה הטריטוריאליות של בייג׳ינג בים סין הדרומי; וביום ג׳ הנשיא טראמפ חתם על חוק להענשת סינים המעורבים בדיכוי הדמוקרטיה של הונג קונג. הקונגרס אימץ את החוק בתחילת החודש על דעת שתי המפלגות. הנשיא גם חתם על צו מינהלי, השולל מהונג קונג את יתרונות הסחר, שארה״ב העניקה לה לפני 22 שנה, לאחר שהפכה למחוז אוטונומי.
סין עצמה הספיקה לאסור השבוע את כניסתם של שורת אישים אמריקאים, לאחר שארה״ב מצידה אסרה את הכניסה על סינים המעורבים בדיכוי האויגורים. אלה האחרונים הם מיעוט אתני ודתי, טורקי ומוסלמי, בחבל שינג׳יאנג בצפון מערב סין. סין גם הטילה עיצומים על לוקהיד־מרטין, התעשייה האווירית הענקית, מפני שמכרה נשק לטייוואן.
סין הייתה רוצה לבלוע את טייוואן כדרך שבלעה את הונג קונג. אמנם ארה״ב אינה מכירה רשמית בטייוואן, אבל היא מרשה לחברות אמריקאיות לצייד את צבאה.
כדי להיזכר אימתי היחסים בין סין למערב היו גרועים יותר צריך לחזור אל שנות ה־60 של המאה ה־20, כאשר סין שעמדה בעיצומו של בולמוס מהפכני מוטרף (״מהפכת התרבות״), הייתה סגורה ומסוגרת מפני העולם החיצון, והתוצר המקומי הגולמי שלה לא הגיע אפילו אל עשירית התמ״ג של ארה״ב.
כשטראמפ אמר לשי: ״עניין פנימי״
בסוף 2019, דונלד טראמפ ויועציו עדיין דיברו ברוח של אופטימיות על עתיד יחסי ארה״ב עם סין. טראמפ הודיע שהסינים עומדים להתחייב לרכוש מוצרים אמריקאיים ברבע טריליון דולר. הוא לא נהג להזכיר את הונג קונג, או את האויגורים של שינג׳יאנג; הוא גם בקושי דיבר על וואווי, ועורר את הרושם שהסתייגויותיו מפניה לא היו אלא קלף מיקוח בעסקה מתגבשת והולכת.
ג׳ון בולטון, שהיה בימים ההם יועץ הנשיא לביטחון לאומי, מגלה בספר חדש שכתב לאחר פיטוריו, כי טראמפ הניח את כל הקלפים על השולחן. לפי בולטון, נשיא ארה״ב ביקש את עזרת שי ג׳ינפינג, הדיקטטור של סין, במערכת הבחירות שלו. סין יכולה לעזור, הוא אמר לשי, אם היא תרכוש תוצרת חקלאית אמריקאית.
לפי בולטון, טראמפ עודד את שי להוסיף ולהקים מחנות־ריכוז לאויגורים. לפי פרסומים בשורה של כלי תקשורת מערביים, בשנים האחרונות בערך מיליון מוסלמים נשלחו למחנות לחינוך מחדש, שנועדו להקנות להם רגשי פטריוטיות סינית ולעקור מהם את אמונותיהם הדתיות.
״זה בדיוק הדבר הנכון לעשות״, החמיא טראמפ לשי, על פי בולטון. (דוברי הנשיא ולפחות אחד מחברי הקבינט שלו הכחישו).
בולטון גם מספר, כי לפני שנה, יוני 2019, טראמפ אמר לשי בשיחת טלפון, כי הונג קונג היא ״עניין פנימי סיני״, והוא הורה ליועציו שלא לדבר עליה בפומבי בכל צורה שהיא. ״שי היה מלא הערכה״, מספר בולטון.
ביידן כסוכן קומוניסטי סיני
מה השתנה אפוא? מדוע הונג קונג ושינג׳יאנג חדלו להיות ״עניין פנימי״? נראה שאת ההסבר צריך לבקש בענייניה הפנימיים של ארה״ב. טראמפ גמר אומר להפוך את סין לנושא מרכזי במערכת הבחירות שלו. אמנם לפני זמן לא רב הנשיא יצא מגדרו להחמיא לדיקטטור הסיני (״מלך סין״, הוא קרא לו בהתפעלות), דיבר על ידידותם האישית האמיצה, והבטיח יחסי סחר של תועלת הדדית. אבל עכשיו הוא להוט להוכיח לבוחרים שהוא עומד על משמר אמריקה נגד סין שוחרת המזימות; והוא טוען כי הוא מחמיר עם סין יותר מכל קודמיו.
הטון כלפי סין התחיל להשתנות עוד בינואר, כאשר מזכיר המדינה מייק פומפיאו תיאר את ״המפלגה הקומוניסטית הסינית״ כ״איום הגדול יותר של זמננו״. התפרצות הקורונה בארה״ב החריפה את הטון, והניבה חילופי האשמות על מקור הנגיף ועל אופן התפשטותו.
יועצו הכלכלי רב ההשפעה של הנשיא, פיטר נאבארו, הכריז השבוע שסין הפכה את נגיף הקורונה ל״כלי נשק״, והפיצה אותו בארה״ב. הוא גם הוסיף, למרבה הנוחיות, שג׳ו ביידן, הטוען הדמוקרטי לנשיאות, הוא ״מועמד המפלגה הקומוניסטית של סין״, לא פחות.
״אימפריה ימית״
אשר לתביעותיה הטריטוריאליות של סין בים סין הדרומי, ארה״ב מעולם לא תמכה בהן, אבל גם לא התכחשה להן במפורש. זה השתנה. ״העולם לא יניח לסין לנהוג בים סין הדרומי כמו היה האימפריה הימית שלה״, אמר פומפיאו ביום ב׳ השבוע.
המלים האלה פגעו בעצב סיני רגיש. מסורת רטורית רבת שנים של המשטר הקומוניסטי היא להטעים, כי סין אינה שוחרת הגמוניה בשום מקום.
אבל בימים האלה, ההתיימרות האנטי־הגמונית נשמעת חלולה במיוחד, כאשר סין מציתה את גבולה עם הודו (20 חיילים הודיים נהרגו בחודש שעבר), כאשר היא מאיימת על אוסטרליה (לאחר שהאוסטרלים קראו לחקירה בינלאומית של התפשטות נגיף הקורונה), וכאשר היא מהלכת אימים באופן שיטתי על שכנותיה הימיות הקטנות והחלשות בהרבה.
מפחדים מסין
טראמפ או לא טראמפ, חינה של סין פחת מאוד בדמוקרטיות המערביות בחודשים האחרונים. לפני הקורונה ולפני הברוטליות של הדיכוי בהונג קונג, בריטניה למשל הייתה נכונה בהחלט להמרות את פי ארה״ב, ולעשות עסקים עם וואווי. את זה אמר ב־28 בינואר ראש הממשלה בוריס ג׳ונסון עצמו. העיתונות הביאה מפי ״מקורות ממשלתיים״ את ההסבר ש״איסור מלא על וואווי יעלה לכלכלת בריטניה עשרות מיליארדי לירות סטרלינג ויעכב את פריסת ה־G5 אולי בחמש שנים״ (דיילי אקספרס, 29 בינואר)
אכן, העולם כולו השתנה בששת החודשים האחרונים. ללמדך מה רבים השינויים כדאי לבדוק את תכיפות השימוש במלים ״מלחמה קרה חדשה״, כדי לציין את הידרדרות היחסים בין סין למערב. אתמול מצאתי אותן בפרשנויות בשלושה כלי תקשורת מרכזיים בארה״ב.
ביום א׳, עיתון בריטי הכריז בכותרת ראשית, כי שרי הממשלה ״מפחדים מפני התקפת סייבר סינית בנוסח 11 בספטמבר״. מנגד, בצד השני, עיתון סיני, ׳גלובל טיימס׳, המדבר מגרונה של ממשלתו, שואל בכותרת, ״האם וושינגטון רוצה עימות בים סין הדרומי?״ משרד החוץ הסיני מכריז, כי ארה״ב היא ״הורסת השלום״.
אבל זה אינו הקול היחיד הבוקע משם. שר החוץ הסיני נאם בשבוע שעבר על הצורך לצקת ״אנרגיה חיובית״ אל היחסים עם ארה״ב. יהיה מעניין לראות אם סין חושבת שיש לה מה לתרום לפיתוח אנרגיה כזאת.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://www.globes.co.il/news/
ציוצים ב-twitter.com/YoavKarny