מתוך מליאת הכנסת / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
האדם מייחל מאז ומקדם לדמות של מנהיג-על שיודע הכול, בעל יכולת ניהול על-אנושית וכישרון ביצועי מופתי. מנהיג-על גם צריך להיות חף מהעדפות אישיות ופוליטיות. מלאך.
לכן אימץ האדם אלוהים או את האלים. אבל גם המאמינים יודעים שאלוהים לא תמיד עוזר ונסתרות דרכי הבורא. אז מה עושה האדם המודרני? מאמץ אלוהים חדש או נוסף - המדינה.
המאמין מדמיין יכולות אינסופיות של אלוהים, "האזרח המתקדם" מדמיין את יכולותיה של "המדינה". ערגה למישהו שייתן מענה אופטימלי לכל בעיה. המדינה צריכה להיות הבעלים והמנהלת של מערכות הבריאות והחינוך, המדינה תפתור את בעיית העוני, תמנע אבטלה, תציל את הבורסה מקריסה, תדאג לדירה, תשקם אותנו אחרי שריפה או שיטפון, תספק אשראי לעסקים, דמי אבטלה לכולם, פיצוי לכל עסק. תנהל את הכלכלה, תמנע משבר כלכלי, וכמובן... תילחם בקורונה.
האמונה בכוחה של המדינה נפוצה מהאמונה באלוהים. גם המאמינים באל עליון מאמינים ביכולות המדינה. הקביעה אינה סותרת את אלף הטענות שיש לנו כלפי המדינה, כולן מתומצתות במשפט "המדינה לא ממלאת את תפקידה".
המורה מספרת להורים: "לילד יש פוטנציאל אבל הוא אינו עושה די". הציבור מאמין שהמדינה מסוגלת, אבל טועה ואינה משקיעה מספיק: אין החלטות מסודרות, חסר ניהול נכון, אין סדרי עדיפויות, אין מינויים נכונים, חסרה תוכנית אסטרטגית, אין חשיבה לטווח הרחוק, ואיפה שיקולי עלות/תועלת.
הטענות מוכרות, היו תמיד ויתקיימו לעד. כולנו בטוחים שאפשר לתקן את "הפגמים הקטנים" ואז המדינה תצליח למלא את התפקיד שאנחנו מייעדים לה. אמונה יציבה, בלתי מעורערת - בכוחה של המדינה. צריך רק למנות את האנשים הנכונים.
איפה "האנשים הנכונים"?
אנחנו שוכחים מי זו "המדינה"? המדינה היא יעקב ליצמן וגבי אשכנזי, אריה דרעי ומשה בר סימן טוב; גם השכן ממול מהעירייה וגם האידיוטית מלמטה, זו שעובדת בבנק ישראל. ועוד מיליון פקידים, עסקנים ופוליטיקאים. הם וקודמיהם בכל דור. אתם רציניים באמונתכם? אלוהים שבשמיים - אין לו פנים, אבל את אנשי "המדינה" אנחנו מכירים. עם היד על הלב... אתם מצפים מכל אלה שינהלו את המשימות? ואפילו יצליחו?
האמונה בכוחה של המדינה יוצרת ציפיות, בייחוד במצב של מצוקת רבים (קורונה, רקטות, מלחמה, אסון טבע), לחץ ציבורי שמאיים על עתידו של הפוליטיקאי. לפוליטיקאי אין פתרון כי לרוב לא קיים פתרון ממשלתי לבעיה, אבל הוא חייב לעשות "משהו". הרי לא יתכן שאין פתרון לסכסוך במזרח התיכון, לא ייתכן שאין פתרון מיידי למצוקה הכלכלית. הציבור, שמאמין בכוחה של המדינה - דורש פתרון כאן ועכשיו - אז הפוליטיקאי עושה "משהו". מקורו של "המשהו" בתחושות בטן, בעצות של "מומחה" (או מומחה שכנגד), או שמעתיקים "משהו" שעושים פוליטיקאים במדינה אחרת שגם הם עשו "משהו".
מעל לראשו של כל פוליטיקאי בעולם מרחפת חרב הבחירות. לכן אי אפשר לצפות שידבר אמת ויצהיר: "לא קיים מושג 'ניהול נכון' של מגפת הקורונה, אנחנו מנחשים ומנסים". אין קיום לפוליטיקאי שיצהיר "מדינה לא מסוגלת לקצר משבר כלכלי. ההתערבות שלנו רק תאריך את המשבר לשנים". אז למה פוליטיקאי צריך לשקר?
לפעמים הוא לא יודע שהוא משקר, "מומחים" מייעצים לו. גם הוא, כמו כולם, מאמין בכוחה של המדינה. לרוב הוא יודע שהחלטותיו מבוססות על ניחושים ותחושות בטן. אבל הסיבה הנפוצה לשקר היא "הבאג הדמוקרטי": אם הוא לא יעשה "משהו" אז ראש האופוזיציה ישכנע את הציבור ש"המשהו" שלו טוב יותר.
יציאה מהירה (יחסית) ממשבר כלכלי כרוכה בניתוח מכאיב ובסיכון פוליטי. הפתרון אינו בעשייה ממשלתית, אלא בקיצוץ דרסטי מכאיב של מעורבות המדינה בכלכלה וברגולציה. ככל שנגיע מהר יותר לתחתית - 9 מיליון ישראלים יוזמים וחכמים יוציאו אותנו מהבוץ מהר יותר, לא "המדינה".
ממה מתחילים? הסכמה על קיומם של 5 משרדי ממשלה בלבד, 5 שרים. ובמקביל, קיצוץ דרמטי בשכר, בפנסיה ובסמכויות הסקטור הציבורי להתערב בחיינו - צעד שיאפשר קיצוץ מסים וביטול המכס. וזה רק הצעד הראשון.
הכותב הוא בעל אתר הרפורמות "קו ישר"