שלומה פוגל / צילום: ויקימדיה. עיבוד תמונה: ורד שדמי שלמה
מאז החל שלומי פוגל, ידידו הקרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובעבר אף מועמד לשמש שר בממשלתו, לייבא מלט לישראל ב-2016 הוא בעיקר רווה נחת. אבל כשהשר ישראל כ"ץ מיהר לצייץ בחשבון הטוויטר שלו כי הוא מתכוון לחסום את החלטתו של השר עמיר פרץ להטיל היטל היצף על מלט בייבוא, זה היה, קרוב לוודאי, רגע משמח במיוחד עבורו.
פוגל מחזיק בחברת יבוא המלט סימנט דרך מספנות ישראל, שבה שותפים גם משפחת שמלצר וסמי קצב, ועל פי הערכות בשוק, מהלך החסימה של כ"ץ עשוי להיות שווה עבורו מאות מיליוני שקלים. לא פחות.
ימים ספורים בלבד לאחר הציוץ של שר האוצר, כבר הודיעה חברת גולד בונד, החברה האם של מספנות ישראל, כי היא מקדמת הנפקה ראשונית של מניות מספנות ישראל, ואף הגישה לרשות ני"ע תשקיף מדף. ואם היה למישהו ספק עד כמה משמעותי יבוא המלט בעסקיו של פוגל, התשקיף והדוחות שצורפו לו חשפו את משקלו ההולך וגדל של תחום הפעילות הזה עבור מספנות ישראל: עסקי המלט מהווים כיום כבר כמחצית מהכנסות החברה (49%), לעומת 37% מההכנסות בתקופה המקבילה, ולשורת הרווח הם תורמים 20%. ברבעון האחרון הכנסות החברה ממכירת המוצר זינקו פי 1.4 בהשוואה לתקופה המקבילה, והגיעו לכ־91 מיליון שקל - קצב הכנסות שנתי של 360 מיליון שקל.
השיח הער סביב המלט והמהפך שעבר עליו, מנושא אפור ומשמים לסוגיה שנמצאת בכותרות, לא נולדו בחלל ריק. פוגל נערך למערכה ושכר את חברת הלובינג הבולטת "פוליסי", של בוריס קרסני.
במקביל, אפשר היה להבחין בחודשים האחרונים בכמה חברי כנסת מהליכוד שמצייצים על נושא המלט כאילו אין קורונה בעולם. הח"כים שלמה קרעי, שרן השכל, פטין מולא ומיכל שיר, אף פנו לוועדה המייעצת לשר הכלכלה וקראו לה להמליץ שלא להטיל היטל על יבואני המלט. נגד דני טל, הממונה על היטלים במשרד הכלכלה, התנהל בחודשים האחרונים קמפיין אישי בדף הפייסבוק של מספנות ישראל, התוהה באשר ל"אינטרסים הסמויים" שלו. במקביל, נשלח נגדו מכתב למבקר המדינה, שבו נטען כי הוא שלוחה של נשר, יצרנית המלט המקומית, שמטבע הדברים נלחמת בייבוא. מספרי הטלפון של החברים המתנדנדים בוועדה פורסמו בפומבי, כדי שאנשי ליכוד יוכלו לפנות אליהם ולהביע את דעתם בסוגיה.
אפילו השולמנים, שקמו בשנה שעברה על רקע מצוקת העצמאיים, והקורונה הגדילה את מצוקתם, נדרשו פתאום לנושא, ויצאו להפגנה נגד ההיטל. הצעד הזה נראה כה מוזר, עד שגם בקרבם היה מי שהעיר במהלך דיון בעמוד הפייסבוק של הקבוצה: "זה נשמע לי פוליטיקה, מישהו שקרוב אליכם הגיע וביקש עזרה נקודתית".
כשאני תוהה באוזני מנהיגם, אביר קארה - שבשבועות האחרונים נחשף הקשר שלו לליכוד - מה לשולמנים ולענף המלט, הוא מתרגז: "עזבי, עזבי, שחררי. בגלל זה בדיוק אני לא מתראיין".
ובכל זאת? איך זה קשור אליכם?
"אנחנו פה כדי לשנות סדרי עולם, ואנחנו פה כדי שלא יגבילו את התחרות ויתנו לנו לעבוד. כדי שנוכל לחיות בסביבה טובה יותר. תודה".
ערוץ 13 גנב את תשומת הלב
למשוואה של היטל הייבוא על המלט יש כמובן שני צדדים. מן הצד האחד, ניצב נשר, המפעל היחיד לייצור מקומי של מלט (הכוונה לייצור מלט מראשית התהליך), השולט על כ-45% מהענף. נשר היא חברה בת של כלל תעשיות הנמצאת בשליטת לן בלווטניק, שהוא גם בעל השליטה ברשת 13 (לשעבר ערוץ 10) ומי שנחשב מקורב במידה כזו או אחרת לנתניהו. בלווטניק, שעשה את הונו המקורי לאחר התפרקות ברית המועצות ומתגורר כיום בבריטניה, סיפר למשל בעדותו בתיק 2000, כי נתניהו דחק בו לרכוש את השליטה בערוץ 10 (דרך קבוצת RGE) לפני כמה שנים.
בשל החזקתו הנוצצת של בלווטניק בערוץ טלוויזיה שברשותו גם חברת חדשות בולטת, חלק גדול מהעיסוק התקשורתי בנושא היטל הייבוא על המלט, התמקד דווקא בצד של נשר. כך, למשל, כשלפני כשנה, לאחר האיחוד עם רשת, הודח מתפקידו גולן יוכפז, מנכ"ל חדשות 13, היו מי שהעלו את הטענה כי יש כאן קריצה מצד בעלי המניות לנתניהו, על-ידי הזזתו של מי שנחשב לאחראי לכך שחברת החדשות של הערוץ הייתה לוחמנית וביקורתית. הטענות הללו נמשכות במידה כזאת או אחרת גם בימים אלה, כשעל-פי מבקרי תקשורת, הערוץ, שנתון בקשיים כלכליים שהחלו עוד לפני הקורונה, קורץ יותר ויותר ימינה, בשורה של צעדים שונים.
אלא שנדמה שהפניית הזרקור כלפי הצד של נשר ובלווטניק במשוואת המלט, סייעה להשאיר באפלה יחסית את העובדה שגם בצד השני שלה נמצא מקורב לנתניהו. פוגל הגדיר את עצמו בעבר "ידיד קרוב של נתניהו" ורק באוקטובר האחרון, למשל, הוא השתתף במסיבת יום הולדת 70 שנחגגה לראש הממשלה, בביתו של חבר אחר, המיליונר, זאק גרטלר.
המדינה עוסקת בנושא יבוא המלט כבר כמה שנים. ב-2015 המליצה ועדה בראשות גל הרשקוביץ, ראש אגף התקציבים באותם ימים, על פתיחת שוק המלט לתחרות. באותה עת נשר הייתה מונופול ושלטה על כ-85% מהשוק. לא רק זאת: בעליה, משפחת לבנת, שלטו ב-83% מענף ההובלה, באמצעות חברת תעבורה שבשליטתם. אישור הייבוא הוריד את נתח השוק של נשר ומחירי המלט ירדו מכ-350 שקל לטונה, לכ-230 שקל. נשר גם נדרשה למכור את מפעל הרטוב הסמוך לבית שמש, שהיה בבעלותה.
היחלשותה היחסית של נשר, הובילה את המדינה להתחיל לבחון את הצד השני של המשוואה. יבוא בהיצף מוגדר כמצב שבו מוצר נמכר בשוק שאליו הוא מיוצא במחיר נמוך יותר מזה שבו הוא נמכר בשוק המקומי שלו. הממונה על היטלים במשרד הכלכלה, דני טל, שבחן את הנושא, הגיע למסקנה כי אכן יש בישראל יבוא מלט בהיצף, וכי הייבוא הזה גורם נזק לנשר. בהתאם לכך הוא המליץ להטיל על הייבוא היטל שגובהו בין 7% ל-23%.
הוועדה המייעצת בנושא - שבה יושבים שני נציגי אוצר, שני נציגים של משרד הכלכלה, ושני נציגי ציבור - אמנם אישרה את הממצאים של טל, אך לא תמכה בצעד שעליו המליץ. שר הכלכלה באותה עת, אלי כהן, החליט לתת לשוק הזדמנות לעשות את שלו, וליבואנים לכרסם עוד קצת בנתח של נשר, ורק כעבור פרק זמן לבחון שוב את העניין. עד אז הוא השית היטל סמלי של 0.25%. "בנשר צריכים להבין שהחזירות נגמרה ושהתחרות התחילה", ציין השר כהן לפני כשנתיים, בתגובה לראיון של מי שכיהן אז כמנכ"ל נשר, אלוף במיל’ משה קפלינסקי.
בינתיים, בשטח קרו כמה דברים: לשוק המקומי נכנסה שחקנית נוספת, חברת שפיר, המייצרת מלט מטחינת קלינקר (חומר הגלם של המלט), זאת לצד המשך פעילות זהה של הרטוב, שנשר כזכור נאלצה למכור. וגם לתחום הייבוא נכנסו שחקנים נוספים, שיבאו מלט מירדן ומקפריסין.
טל ניגש לבדוק שוב את הסוגיה ומצא שיש החמרה בנזק שנגרם לנשר בשל הייבוא בהיצף. הוועדה המייעצת, בראשות עו"ד דוד ויניצקי, קבעה ב-4 ביוני, בהסתמך על ממצאיו, שיש יבוא בהיצף, וגם שיש החמרה בפגיעה בנשר, אם כי חבריה נחלקו בשאלה האם הנזק הזה נובע מייבוא בהיצף או מגורמים אחרים.
"הייתה שאלה האם ההחמרה בנזק לנשר נובעת מתחרות הוגנת או מתחרות לא הוגנת", מסביר עו"ד ויניצקי. "אנחנו השארנו את זה פתוח, והמלצנו שלא לעשות כלום כרגע".
העמדה הזאת של הוועדה גלגלה את הכדור לפתחו של שר הכלכלה החדש, עמיר פרץ, וההחלטה שלו, באמצע החודש שעבר, להעלות את ההיטל על יבוא מלט מטורקיה ומיוון בשיעור של עד 17.25% לתקופה של חמש שנים, הולידה שוב גל של מתקפות מצד פוליטיקאים בליכוד וגורמים נוספים.
"זה לא יקרה", הודיע ח"כ קרעי ערב ההחלטה. "אם שר האוצר לא יעצור זאת, אין חבר אחד מהקואליציה בוועדת כספים שיאשר את ההיטל הזה". כשהוא נשאל מה הניע אותו לצאת בחריפות כזאת נגד המהלך הוא משיב: "כשאני רואה פרסום של שר הכלכלה שיושב בממשלה שלנו, אבל נראה שהוא יושב בממשלת שמאל סוציאליסטי, אני מבין שכל מה שעבדנו עליו כדי להביא את המדינה למצב טוב יותר יירד לטמיון. אנו בעד תחרות, בעד שוק חופשי, ולא נאפשר לדברים כאלה לקרות. לא במשמרת שלנו".
אולי אתה יכול להסביר לנו מה הקשר של השולמנים לנושא המלט?
"אני לא יודע על השולמנים. אני רק יודע שאחרי שהעליתי את הציוץ שאומר שאני מתנגד, הליברלים בליכוד פרסמו פוסט ותמכו בי. אבל אני לא עושה את זה בשבילם, אני גם לא באופן קיצוני רק בעד שוק חופשי, אני בעד התערבות כשצריך. כשיש כשלי שוק ואוכלוסיות שצריכות אותנו - אז יש מקום להתערב".
העמדה נגד הטלת ההיטל, צריך לציין, היא לאו דווקא כזאת שחייבת לנבוע מאינטרסים זרים. כך, למשל, גם עמותת צדק פיננסי, המגדירה עצמה כעמותה לקידום התחרותיות והשקיפות (ואינה פוליטית) פנתה לוועדה המייעצת והביעה את עמדתה נגד הטלת ההיטל.
ובכל זאת, יש גורמים שפעילותם הנמרצת בנושא, מעוררת לפחות הרמת גבה, ולא מדובר רק בח"כים מהליכוד. כזה הוא, למשל, המקרה של קארה מהשולמנים - שהוזכר בפתיחת הכתבה - שניסה לרתום לעניין את נשיא התאחדות הקבלנים, ראול סרוגו, וביקש כי חתימה משותפת של שניהם תתנוסס על מכתבים לשרים.
"זה נראה לי מוזר", מודה סרוגו בשיחה עם G, "אביר פנה אליי ואמר לי שהוא השתכנע שלא צריך להטיל היטל, והוא רצה לכתוב מכתב לשר, אבל מה פתאום הם מתעסקים בענף הבנייה?! הקבלנים חברים בהתאחדות הקבלנים, יצרני הבטון חברים בהתאחדות יצרני הבטון, והשולמנים דואגים לעצמאיים".
לא שולל כניסה גם לייצור המלט
שלומי פוגל, בן 65, הוא ללא ספק אחד מאנשי העסקים המקומיים שבכל הנוגע אליהם ישנו מתאם הפוך בין היקף העסקים שלהם לבין היקף החשיפה התקשורתית שלהם. הוא בעל השליטה במספנות ישראל (דרך גולד בונד), ובאמפא (יחד עם משפחת נקש), ודרך שתי חברות הגג הללו הוא פועל בעסקי הספנות וכלי השיט, בתחומי הנדל"ן והלוגיסטיקה, בתעשיות הפלסטיק והמלט.
פוגל נולד בתל אביב והחל את עסקיו בשנות השמונים, במדינות הגוש הקומוניסטי דאז. כך קיבל את זיכיון הייבוא של סקודה לישראל, ובאותה תקופה הוא חבר לשלמה שמלצר ז"ל - שגם לו היו עסקים בתחום הרכב - והשניים הפכו לימים לשותפים כמעט בכל עסקיהם. כשסקודה נרכשה על-ידי פולקסווגן, פוגל ושמלצר הפכו לשותפים של צ’מפיון מוטורס, יבואנית פולקסווגן, ביבוא סקודה, אך ב-2006 מכרו את חלקם.
על השותפות בינו לבין שמלצר ז"ל סיפר פוגל בראיון לגלובס לפני כעשור. "גרתי בלונדון, חיפשתי שותף, הכרתי את שלמה שמלצר והוא מצא חן בעיניי. הוא איש עסקים מעולה, אחד הטובים במדינת ישראל, יודע לנהל, ואני מאוד מעריך את יכולותיו". באותו אופן, מי שעומד כיום בראש עסקי משפחת שמלצר, הבן אסי, מחמיא לפוגל. "הוא שותף מצוין. יש לו יכולות, יש לו חזון מאוד גדול, רחב, מפותח. הוא איש שרואה רחוק מאוד, לפעמים רחוק מדי, אבל אין ספק שבעולם האסטרטגיה זה משהו שמאוד עוזר".
במהלך שנות ה-90 הרחיבו פוגל ושמלצר את עסקיהם המשותפים. הם קנו את יצרנית המחברות הבורסאית ח.מ.ן (כיום גולד בונד), ויצקו לתוכה את הפעילות של מספנות ישראל, שאותה קנו ב-1995 מהמדינה, יחד עם סמי קצב, תמורת כ-14 מיליון דולר. מלבד תכנון, בנייה, תחזוקה ומתן שירותים לכלי שיט - בעיקר צבאיים אך גם אזרחיים - כיום מספנות ישראל היא גם הבעלים של נמל פרטי במפרץ חיפה, המוגבל, לפי הסכמה היסטורית, ל-5% מפעילות הפריקה בנמלים, אם כי בענף טוענים כי אם מוסיפים גם את פריקת המלט שלה, מספנות ישראל חורגת מהמגבלה (בסביבת מספנות ישראל טוענים בתגובה כי מלכתחילה דובר על כך שהמגבלה לא תישאר לעד, וכיום, עם הפרטת הנמלים, המגבלה כבר אינה רלוונטית). בשנים האחרונות, כאמור, החלה מספנות ישראל לייבא מלט, והפעילות הפכה להצלחה כה גדולה עבורה, עד שכעת לא שוללים שם גם אפשרות של כניסה לתחום ייצור מלט.
ב-1995 רכש פוגל את אמפא, אז חברת סחר ושירות של מוצרי חשמל "לבנים" ובעלים של 30% מיצרנית המקררים ומוצרי החשמל אמקור. בתחילת 2005 הוא הכניס לאמפא את האחים נקש, בעלי ג’ורדאש וארקיע, כשותפים שווים, ובהמשך מכר את פעילות הסחר לקריסטל שבשליטת משה ממרוד, ונשאר עם פעילות הנדל"ן של אמפא, שאליה נוספו בהמשך עוד תחומי פעילות (ראו תרשים). אחד התחומים שאליהם התרחבה הקבוצה בשנים האחרונות הוא תחום חללי העבודה,יחד עם ווי-וורק ישראל, והיא שותפתה בלמעלה מעשרה מתחמים של החברה (ראו מסגרת).
פוגל מוכר כאיש עסקים נחוש, שיודע לזהות ולנצל כשלי שוק, ובעיקר יודע לעבוד ביעילות, מה שמאפשר לו לגבור על מתחרים. היעד היומרני הבא שאותו סימן לעצמו הוא כניסה לתחום הסחר האלקטרוני, על-ידי הקמת חברה במודל של אמזון, שתספק את השירות הלוגיסטי לעסקים המוכרים את מוצריהם באינטרנט: החל מפתרונות אחסנה בכל העולם, דרך שירותי עמילות מכס, ועד להפצת המוצרים. על-פי התוכנית מרכז הפעילות אמור להתמקם ב"ווי וורק הזרם", שבדרום תל אביב, שם ישבו, זה לצד זה, בעלי החנויות הווירטואליות, ונותני השירותים שלהם - עורכי דין, רואי חשבון, עמילי מכס - כולם יתערבבו עם כולם.
נקרא להעיד בפרשת הצוללות
פוגל דווקא לא מוכר בדיוק כאחד שאוהב להתערבב, אך אין ספק שהוא מחובר ללא מעט גורמים, ביניהם, כאמור, גם ראש הממשלה. באותו ראיון מלפני עשור סיפר פוגל כי התוודע לנתניהו בעת שנאלץ לפטר 2,600 עובדי אמקור וניסה למצוא להם פתרון. "התרוצצתי עם התיק הזה בין כל השרים והמועמדים לשרים", אמר אז, "והיחיד שהבין על מה אני מדבר היה נתניהו. מאז אנחנו ידידים קרובים. אני מאוד מעריך אותו ואת האופן שבו הוא פועל. לא בכל דבר אני מסכים איתו, אבל אני חושב שהוא מיישם את התזות הנכונות, וכשר האוצר הוא ביצע דברים מדהימים".
ההיכרות של פוגל עם נתניהו באה לידי ביטוי גם בהיבט נעים פחות. פוגל נקרא להעיד בפרשת הצוללות, שבה הוגש כתב אישום, בכפוף לשימוע, נגד פרקליטו של ראש הממשלה ומקורבו, עו"ד דוד שמרון. הקשר של פוגל לפרשה הוא דרך מספנות ישראל שביקשה להתמודד במכרז על כלי השיט. בראיון לפני כשנתיים לתוכנית "המקור" שעסקה בנושא הוא סיפר: "התרשמתי שיש פה משהו לא ענייני ואמרתי זאת לכל הגורמים". פוגל אף ציין כי כבר ביולי 2014 ידע ששמרון מייצג את מיקי גנור (מי שהיה עד המדינה בפרשה עד שחזר בו), בעוד שנתניהו אמר כי לא ידע זאת עד נובמבר.
יחד עם זאת, פוגל טען כי למרות חברותו עם נתניהו, לא שוחח איתו בעניין. בכלל, פוגל נוהג לומר תמיד לחבריו כי למרות חברותו עם ראש הממשלה, הוא לעולם אינו מדבר איתו על עסקיו.
בסביבתו של פוגל, בוודאי לא תתפלאו לשמוע, גם ממעיטים מחשיבות בלימת הטלת היטל ההיצף על יבוא המלט. שם טוענים כי ממילא רק כ-30% מהתוצרת שמיובאת על-ידי החברה נופלת תחת ההגדרה של יבוא בהיצף, ובמקרה של הטלת ההיטל הם יוכלו להגדיל את הייבוא מהספקים שאינם מוכרים בהיצף.
גם את התזמון של הגשת תשקיף המדף להנפקה, אירוע שכאמור הגיע ימים ספורים בלבד לאחר בלימת המהלך, פוטרים בקרבתו בהסבר טכני לחלוטין. ממילא, הם אומרים, לא מוציאים תשקיף תוך יום או יומיים, והעבודה עליו נמשכת חודשים רבים לפני יום הגשתו, ובהינתן שבחברה רוצים לגייס על סמך תוצאות הרבעון הראשון המוצלח שלה, זה פחות או יותר היה העיתוי שבו היה עליה לעשות זאת.
אגב, במספנות ישראל ניסו לקדם הנפקה כבר לפני שנתיים, אך אז נפתחה חקירה נגד החברה בחשד שבכיריה שילמו עמלות בעסקה למכירת כלי שיט לניגריה. החקירה נסגרה במארס 2019 מחוסר הוכחות.
"לשלומי יש תוכניות לגבי הרבה עסקים נוספים", אומרים בסביבתו כשהם נשאלים על המטרות שלהן הם מייעדים את כספי ההנפקה. "חלקם בתחומים שנשלטים כיום בידי מונופולים, ומי שרוצה להיכנס לקרב מול המונופולים הגדולים, צריך הרבה כסף. הוא היה יכול לגייס חוב והיה יכול לגייס הון, ולדעתו גיוס הון זו הדרך הנכונה".
ומה יעלה כעת בגורל היטל ההיצף? באופן רגיל, כששר האוצר ושר הכלכלה מסכימים, הסוגיה עולה לאישור בוועדת הכספים. כעת, בהיעדר הסכמה, הנושא נעצר, וכ"ץ יצטרך לנמק את עמדתו בפני היועץ המשפטי לממשלה.
בהתבטאות האחרונה שלו בנושא, בציוץ בטוויטר, נשמע כ"ץ נחוש במיוחד. "חתמתי כעת על התנגדותי להעלאת שיעור ההיטל על המלט - ובזאת תם הנושא", כתב. "המדיניות שלי ברורה: אני נגד מונופלים ובעד הגברת תחרות והפחתת יוקר מחיה. איאבק יחד עם הציבור בכל אלו שעומדים בדרך ומנסים למנוע זאת".
עד כמה המערכה שהתנהלה בנושא השפיעה על החלטתו של כ"ץ? "אולי לא הייתה השפעה ישירה, אבל להערכתי היו זרמים עקיפים", אומר גורם המקורב לנושא. "כשהעניין הגיע לשר האוצר הוא היה כבר ‘מבושל’".
מטעמו של כ"ץ נמסר בתגובה: "שר האוצר קיים דיונים בנושא וקיבל את המלצת הוועדה המייעצת. כל טענה להשפעה של גורם עסקי כלשהו על החלטתו היא בגדר הוצאת דיבה. השר לא היה מודע לשום קמפיין שהיה בנושא ובוודאי שלא הושפע ממנו. שר האוצר מקבל החלטות ענייניות ומקצועיות בלבד".
הדילמה של המלט: לקנות או לא לקנות?
אז מי צודק בוויכוח על הטלת המס על יבוא המלט? צלילה לעומק הטיעונים מגלה שמדובר בדיון מורכב. על פניו, האינטרס הצרכני הוא לתמוך ביבוא שיוביל לירידה במחירי המלט שאמורים בתורם לתרום לירידה במחיר הדיור שמעיקים מאוד על הציבור. על-פי הממונה על התחרות מיכל הלפרין היטל על יבוא מלט יסתכם בעלות של 350 מיליון שקל על גב הצרכנים. היבואנים מדברים על מספרים גדולים בהרבה: בין 1.5 מיליארד שקל ל-2 מיליארד שקל.
אלא שבכלל לא בטוח שהוזלת המלט אכן מתרגמת לירידה במחירי הדיור. כך, למשל, בהחלטתו על הטלת ההיטל ציין השר פרץ כי בשנים האחרונות מחיר המלט אכן ירד, אך הירידה הזו לא גולגלה לצרכן ולא הביאה לירידה במחירי הדירות, שדווקא עלו. גם סרוגו, נשיא התאחדות הקבלנים, סבור כי "הירידות האלה לא מועברות לצרכנים. רוב המלט הולך לבטון, ואנחנו כציבור לא נהנים מזה. לא נגרמה תועלת גדולה מדי כתוצאה מאי הטלת היטל, ולא ייגרם נזק גדול מדי אם יוטל היטל".
היבט אחר של הסוגיה הוא הפגיעה במפעל המקומי, נשר, שבו מועסקים 460 עובדים. מבקרי החברה מצביעים בין היתר על מדיניות הדיבידנדים האגרסיבית שלא עולה בקנה אחד עם טענות למצוקה, ועל חוסר יעילות מתמשך. "נשר לא עשתה כל שינוי בעלויות שכר, מימשה את המפעל בהרטוב בעשרות מיליוני שקלים ומחלקת דיבידנדים של עשרות מיליוני שקלים", טוענים היבואנים. "יותר מכך: היא יצאה בהנפקה (הנפקה פרטית למוסדיים) לגיוס 650 מיליון שקל, והציגה שם נתונים מחמיאים. אז אי אפשר מצד אחד לטעון שהחברה היא על כרעי תרנגולת, ומצד שני להסביר כמה המצב טוב. שיחליטו". בנוסף, היבואנים גם מבקרים את הדוח שכתב טל וטוענים כי הוא נסמך על טענות נשר מבלי לבדוק אותן.
מנגד, גם לפגיעה אפשרית בנשר יש מחירים. "כל מדינה בעולם יודעת להגן על התעשייה שלה מפני יבוא לא הוגן, ואם אנו לא יודעים להגן אנו חושפים את התעשייה לסיכון", אומר נשיא התאחדות התעשיינים, ד"ר רון תומר. "מדינה שלא יודעת להגן על התעשייה שלה מעבירה מסר רע למשקיעים מחו"ל, תראי איך טראמפ מתייצב לטובת התעשייה האמריקאית".
גם סרוגו, שמציג את העמדה המאוזנת ביותר, שותף לדעתו של ד"ר תומר. "ככל שהקנייה מנשר תרד היא תפטר עובדים, וזה לא טוב. המלט הוא ענף חיוני, בלעדיו אי אפשר לבנות, זה חומר אסטרטגי, ולהיות תלויים רק בייבוא שלו זה לא נכון למדינה. תארי לך", הוא מוסיף, "שאי אפשר לייצר חשמל, אז ארדואן יספק לנו חשמל? לא. באותו אופן אנחנו לא יכולים להיות תלויים בארדואן בכל מה שנוגע למלט (רוב יבוא המלט הוא מטורקיה). מעבר לזה, יבוא בהיצף מראה על מגמה אסטרטגית של היבואן שרוצה לשבור את הייצור המקומי ואחר כך להעלות מחירים. בגלל זה בכל העולם יש היטל היצף, שנועד להתמודד עם זה".
אז בשורה התחתונה אתה תומך בהחלטה של פרץ?
"אני חושב שההחלטה ללכת על כמחצית שיעור ההיטל (17.5% במקום 30%), תוך התחייבות של נשר שלא להעלות מחירים, היא נכונה ומאוזנת. היא מאזנת בין שני עקרונות מתנגדים: שמירה על תחרות ושמירה על תעסוקה. מה שכן, הייתי דורש מנשר גם להשקיע השקעות במפעל, כדי שכושר הייצור שלה יגדל והעלות השולית שלה תפחת".
התחום החם שהקורונה ציננה עלול להפוך לבעיה של אמפא
בשנים האחרונות נכנסה אמפא, באמצעות חברת הבת, אמפא נדל"ן, לתחום חללי העבודה, וחברה לווי-וורק ישראל. במסגרת שיתוף הפעולה בין החברות, אמפא משקיעה מכספה בשיפוץ המתחם, ריהוטו והתאמתו לדרישות של ווי-וורק, ונהנית בתמורה מחוזה שכירות ארוך טווח של לפחות 15 שנה. בחלק מהמקרים הנכס בבעלות אמפא, במקרים אחרים אמפא שוכרת מבעלים אחרים ומשכירה לווי-וורק. כיום יש לאמפא ולווי-וורק 13 מתחמים, ועל-פי ההערכות, אמפא נדל"ן השקיעה בשיפוץ כ-450 מיליון שקל עד כה.
שני המתחמים הגדולים שלה הם מתחם בשטח של 18 אלף מ"ר בהרצליה פיתוח, בבית אמפא, ומתחם בהיקף זהה בבניין המשרדים החדש, Toha ברחוב יגאל אלון פינת תוצרת הארץ בתל אביב, שבבעלות החברות גב ים ואמות.
אירוע הקורונה טרף במידה מסוימת את הקלפים עבור תחום חללי העבודה, ומעלה שאלות לגבי עתידו של התחום בכלל. חברות רבות העבירו את עובדיהן לעבוד בשלב זה מהבית, ויש כאלה שהחליטו כבר על מתכונת שכוללת מעבר למודל קבוע של עבודה מהבית. אחרות, משלבות בין עבודה מהמשרדים לבין עבודה מהבית, ויוכלו לוותר על חלק משטחי המשרדים שלהן. על רקע כל זה, בענף הנדל"ן כבר די ברור כי הנדל"ן המניב נמצא כיום בצרה צרורה, ובתוך המציאות הזו, חללי עבודה משותפים, שהיו הדבר הכי חם בתחום עד לקורונה, נראים כעת הרבה פחות אטרקטיביים.
בראיונות שהעניק באחרונה מנכ"ל ווי-וורק ישראל, בנג’י זינגר, הוא נשמע אופטימי, וציין כי המודל של ווי-וורק דווקא מספק פתרון עבור חברות, שכן החוזים קצרי הטווח מספקים להן גמישות שהן לא מקבלות בשכירות רגילה של משרדים.
גם מקורבים אחרים לנושא מנסים להרגיע וטוענים כי "העולם מתפכח כרגע בנושא הזה. הביזנס משתנה ואנחנו צריכים להיות זריזים ומהירים להתאים את עצמנו. בסופו של דבר, יש הרבה אנשים שלא ירצו לעבוד מהבית, בטח אם יש ילדים קטנים. לכן, אולי לווי-וורק יש דווקא צ’אנס טוב יותר מאחרים".