ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: קובי גדעון, לע"מ
באחד הראיונות על "התוכנית הכלכלית" של הממשלה, נשאלתי אם אינני חושש שהגדלת ההוצאה הממשלתית לנוכח המשבר, תפגע בדירוג האשראי של ישראל. השבתי, שהדבר דומה לאדם שטובע במערבולת. הוא תיכף נחנק, אבל לפני שזורקים לו חבל שואלים אותו אם הוא מסכים לשלם את מחיר החבל.
אז לא, אינני חושש מהגדלת הגירעון. הפרה הקדושה של צמצום הגירעון תמיד ובכל מחיר, היא עוד אחת מהפרדיגמות שמשבר הקורונה מנפץ. רוב הממשלות בעולם מחשבות עכשיו מסלול מחדש. גלי ההדף של רעידת-האדמה הכלכלית, החזקה ביותר מאז ההתמוטטות של 1929, מרסקים את "דת השוק" ודוחפים להגדלת המעורבות הממשלתית. גם גדולי השמרנים והקפיטליסטים, כמו בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, מאמצים עכשיו תפיסות חדשות.
בישראל כמו בעולם, עם פרוץ המגפה, נשא הציבור את עיניו בתקווה למדינה, לממשלה. והרי למי נישא עיניים? לבנקים? לטייקונים? מהיום הראשון היה ברור שהישועה לא תבוא מהמגזר הפרטי ולא מבעלי ההון. הם לא יעבירו מענקי הצלה וגם לא יקימו מחלקות קורונה. הפתרונות למשבר הכלכלי, האחריות להציל מאות אלפי משקי בית, נמצאת בידי הממשלה.
אבל בישראל של בנימין נתניהו, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. בניגוד לאזרחי גרמניה, בריטניה, דנמרק, שוודיה ואפילו ארה"ב, הישראלים עומדים בפני ממשלה שרובה לא מבינה את עומק המשבר, ומחלקת גרושים. מעט מדי, מאוחר מדי.
כחצי שנה לאחר פרוץ הקורונה, ניתן לקבוע כי הממשלה נכשלה כישלון קולוסלי בהתמודדות עם המשבר הכלכלי. מיליארדי שקלים הוצאו ללא חשיבה סדורה, לא נפתרו המצוקות - הן רק מחריפות - וגם לא הונחה התשתית למנועי צמיחה. שישה חודשים של חוסר ניהול, שליפות מהמותן, ללא אסטרטגיה ראויה ובלי ראייה לטווח ארוך.
הממשלה חייבת לשנות כיוון ולהשתמש במשאבים העצומים שאותם היא נדרשת להוציא כדי לייצר מנועי צמיחה, ולהעניק אופק ליציאה מהמשבר. במקום תלות בדמי אבטלה ובמענקים - לתת סבסודי שכר והתנעת המשק, במקום פלסטרים - השקעות ומנופי צמיחה.
התוכנית הכלכלית שמרצ השיקה, מקדמת גישה חדשה: גישה הרואה במשבר הזדמנות לשינוי כיוון חברתי וכלכלי. היעד הראשון הוא הורדת האבטלה ההמונית. לכן, יש לאמץ מיד את "המודל הגרמני" של סבסוד שכר על חשבון דמי אבטלה. במקום להוציא עובדים לחל"ת ולתת דמי אבטלה, שהמדינה תעודד את המעסיקים להשאיר את העובדים על ידי מימון חלקי של שכרם. 25 מדינות עשו ועושות זאת. אבל משרד האוצר הישראלי חושב שהוא יודע יותר טוב מאחרים. כך כבשה ישראל את המקום הראשון (השלילי) בקרב המדינות המפותחות בגובה האבטלה, בסגירת עסקים ובהתפשטות העוני.
המשבר הוא גם הזדמנות לשקם את המגזר הציבורי. מערכות הבריאות, החינוך והרווחה משוועות לתקנים ולתקציבים. רבים שנפלטו משוק העבודה יכולים להיקלט בבתי החולים, בשירותי הרווחה ובמערכת החינוך. זה מה שצריכה לעשות ממשלה שפויה שמסתכלת קדימה. ברור, למשל, ששנת הלימודים לא תיפתח כסדרה. חלק ניכר מהלימודים ייעשה באופן מקוון, מהבית. אבל כיצד ניתן לקיים זאת, אם לכמחצית מהילדים בכל המגזרים, יש רק מחשב אחד בבית או שאין חיבור לאינטרנט, או שאין הורים פנויים להחזיק את הילדים הקטנים מול המחשב, או שאפילו אין מחשב?
אז זו דוגמה להשקעה ממשלתית חיונית יוצרת צמיחה: "מחשב לכל ילד" צריך להפוך עכשיו למיזם טכנולוגי לאומי, שאליו יגויסו אלפי מובטלים כדי לאפשר למידה אפקטיבית מרחוק ולהזניק את כל מערכת החינוך שנות אור קדימה.
משבר הקורונה הוא ההוכחה האולטימטיבית לצורך החיוני במדינת הרווחה. במשך שנים פוררו כאן את רשת הביטחון החברתית. כדי לצאת מהמשבר, צריך לפרוס את הרשת הזו מחדש. זאת ההזדמנות ל"דיל ישראלי" חדש, שבמרכזו השקעות גדולות בשירותים ציבוריים על בסיס תפיסה של סולידריות חברתית. חייבים להבין שזה גם המפתח להתאוששות כלכלית.
לדוגמה, פיתוח תחבורה ציבורית איכותית שסוף סוף תוריד את התלות במכוניות שרובצת על המשק כמו אבן רחיים עצומה. השקעה כזו תייצר רווח של עשרות מיליארדי שקלים בשנה בהגדלת הפריון, תיתן שירות מצוין לאזרחים, תתרום לשיפור סביבתי אדיר, ותהיה גם קטר צמיחה לפיתוח כולל. וכן, את זה צריכה לעשות המדינה, כי זה תפקידה.
הכותב הוא יו"ר מרצ