ברים ומסעדות נפתחים מחדש לאחר הסגר ממושך / צילום: כדיה לוי, גלובס
כיצד יש לעצב את המדיניות הכלכלית, לאחר שמתחילים להבין יותר את קשרי הגומלין בין הפנדמיה לכלכלה? מתפתחת תובנה שכל עוד לא קיים חיסון לנגיף, התנהגות הציבור היא הקובעת את הפגיעה הכלכלית, וזו מושפעת פחות מהמדיניות הכלכלית המופעלת בטווח הקצר. כדי להבין את הטענה נשווה את הפגיעה בתוצר הצפויה, על פי אומדני קרן המטבע הבינלאומי, בשבדיה ובנורבגיה. הקרן צופה ירידת תוצר בשנת 2020 בסדר גודל דומה בשתי המדינות, 6.8% ו-6.3% בהתאמה, זאת למרות שהגישה בה הן נקטו להתמודדות עם המגפה, הייתה שונה בתכלית. בשבדיה לא נקטו במדיניות סגר, כולל במערכת החינוך, ואפשרו למסחר ולכלכלה להמשיך לפעול בחופשיות. לעומת זאת, בנורבגיה הנהיגו סגר כללי עם פרוץ המגפה (בדומה לנעשה בישראל). נכון להיום, מספר המתים בשבדיה ובנורבגיה הוא 5,763 ו- 256 (56.5 ו-4.7 לכל 100 אלף איש) בהתאמה. ברור שמבחינה בריאותית המדיניות של נורבגיה הייתה עדיפה ואילו מבחינה כלכלית שבדיה לא נהנתה מכך שלא הנהיגה מדיניות של סגר.
מתברר, שהפעלת סגר להשתלטות על המגפה ופתיחה הדרגתית ומבוקרת, מאפשרות לחיות עם הקורונה עם מספר מתים מינימלי ועם מציאות כלכלית בה ניתן להתמיד עד למציאת החיסון.
ממצא דומה מתקבל כאשר משווים את הפגיעה הכלכלית במדינות השונות בתוך ארה"ב. ההשוואה מתאפשרת כיוון שמדינות שונות נהגו שונה, הן ביחס לסגר והן ביחס למועדי הפעלת והפסקת הסגרים. כאמור, גם כאן מתקבל שאין הבדל משמעותי בפגיעה הכלכלית בין המדינות, למרות שבמדינות שלא הפעילו סגר, הפער היה גדול יותר מבחינה בריאותית.
איך מסבירים את החידה הזאת?
נראה שאת הפתרון לחידה יש לחפש בהתנהגות הציבור. כל עוד אין חיסון או טיפול יעיל בקורונה, העתיד הכלכלי והבריאותי של הציבור לוט בערפל, ואי הוודאות משתלטת על קבלת החלטותיו. הציבור מגיב כך שההתנהגות הכלכלית המקובלת בזמנים רגילים, מתחלפת בהתנהגות שונה המנטרלת או מחלישה עד מאוד את ההשפעות הפועלות בתנאים רגילים. נדגים: משק בית שנמצא באי-ודאות תעסוקתית ובריאותית, לא יגדיל את התצרוכת אם הממשלה תעניק לו כספים; במצב זה, הוא יעדיף לשמור את המענק להתמודדות עתידית פוטנציאלית במצב כלכלי שעלול להרע, מה גם שמשך תקופת אי הוודאות אינו ידוע. המגזר העסקי לא מגיב לתמריצים כלכליים לעידוד הפעילות או התעסוקה, כל עוד לא ברור עם העסק יהיה 'עסק חי' עד למציאת פתרון רפואי למגפה. חלק גדול מהציבור עסוק בלשמור עתודות להתמודדות עם מצב אי הוודאות, שכאמור, לא ברור פרק התמשכותו.
מתברר שהבעיה המשקית, שבמרכזה מחסור בביקוש מצרפי, לא ניתנת לטיפול בכלים קונבנציונליים כל עוד אנו שרויים בתקופה של טרם מציאת פתרון רפואי לקורונה. יש להימנע מנקיטת מדיניות כזו משום שהיא לא תהיה אפקטיבית ותבזבז "תחמושת" לטיפול עתידי, משום שעיקר ביטויה יהיה גידול הגירעון והחוב הציבורי.
עד למציאת החיסון, המדיניות צריכה להתמקד בסיוע לאוכלוסיות שנפגעו ישירות והן חסרות אמצעים להתמודדות עם הפגיעה: מובטלים, עצמאים ובעלי עסקים קטנים. לאוכלוסיות האלה יש לספק אמצעי קיום מינימליים סבירים, עם מחויבות לקיימן כל עוד אין חיסון.
את התקופה של טרם מציאת החיסון צריכים לנצל להכנת תכנית כלכלית רחבת ממדים, שתופעל רק לאחר שיימצא חיסון. יעדי התכנית הם החזרת המשק לתעסוקה מלאה והעלאת המשק על מסלול צמיחה המבוסס שיפור הפריון; הכלים לכך מוכרים וידועים. לב התכנית הוא שיקום הביקוש המצרפי בתחומי הצריכה הפרטית, ההשקעות - בעיקר השקעות בתשתיות המשק, היצוא שיתאושש לאחר מציאת החיסון, וחזרה לתפקוד נורמלי של הסחר העולמי.
הכותב מכהן כמשנה לנשיא לעניינים אקדמיים במרכז הבינתחומי; היה חבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל