שוטרים מחלצים את אמנון אברמוביץ' בהפגנת התמיכה ברה"מ השבוע בתל אביב / צילום: ראובן קסטרו, וואלה !NEWS
בסוף השבוע שעבר חן מענית התייחס בטורו השבועי לנייר המדיניות האופרטיבי ״עיתונאים תחת מתקפה״ של מכון זולת- לשוויון וזכויות אדם. בנייר הוצגו שתי יוזמות חקיקה המספקות מעטפת הגנה חוקית לעיתונאים ואנשי תקשורת שחברת הכנסת מרב מיכאלי תקדם אותן בכנסת. מענית טען כי הטיפול בנושא יכול וצריך להיעשות באמצעות הגברת האכיפה בהסתמך על הוראות החוק הקיימות, וגם באמצעות חינוך והסברה. נכון. זה גם פתרון, אך לנייר המדיניות שפרסמנו יש מטרה נוספת והיא מטרה עקרונית.
זה יהיה נכון לומר שעיתונאים או אנשי תקשורת הם קודם כל אזרחים ואנשים שווי זכויות, ועל כן הם מוגנים מעצם החקיקה הקיימת, המסדירה עבירות תקיפה פיזית באופן כללי. יחד עם זאת, בזולת ביקשנו לייחד את הצורך בהגנה על עיתונאים וליצור להם רשת ביטחון ספציפית להם. יכולנו בהחלט להסתפק בגינויים, אבל בחרנו ליזום צעדים אופרטיביים שמביאים לידי ביטוי את התפיסה שלנו: אנחנו עוברים ממגננה למתקפה. בחרנו להציע מנגנון חוקי שייטיב וישפר את מצב חופש העיתונות בישראל, ויגן על העוסקים במלאכה.
אין כמובן ביני לבין מענית ויכוח על הצורך בקיומה של עיתונות חופשית בישראל. יתרה מכך, ברור כשמש לשנינו שיש מגמה ברורה של ניסיונות להחליש את העיתונות החופשית, ושקיימת הסתה מגמתית ומתמשכת מצד הממשלה והעומד בראשה נגד גופי התקשורת, עיתונאים ואנשי תקשורת. מענית כותב במאמרו על ההתקפות האלימות ועל תהליך הדה- לגיטימציה לתקשורת בישראל. נקודת המוצא שלנו היא זהה- צריך להגן על עיתונאים ועל הדמוקרטיה, אך דרכי הפעולה שאנחנו מציעים לספק את ההגנה לאנשי התקשורת- הן שונות, והן העומדת במרכז חוסר ההסכמה בינינו. על הפתרונות אפשר וצריך להתווכח, העיקר שאנחנו מסכימים על הבעיה.
במילים פשוטות, ההגנות הניתנות היום בחקיקה לעיתונאים ואנשי תקשורת שנמצאים תחת התקפות אלימות, אינן מספיקות. במציאות שבה החקיקה הקיימת עוסקת בהגבלה של עיתונאים ותקשורת, אנחנו פועלים כדי לשנות את הפרדיגמה. זולת מבקש לייחד את ההגנה על העיתונאים גם בחקיקה. עצם הייחוד הוא לכשעצמו חלק מרשת ביטחון וההגנה על אנשי התקשורת, והוא זה שיאפשר חיזוק של העיתונות החופשית. יוזמות החקיקה מייצגות תפיסה הוליסטית רחבה לגבי מיקומם, מעמדם והגנתם של עיתונאים.
הצעת החוק הראשונה בנייר המדיניות מבקשת להוסיף עבירה לחוק העונשין, שתקבע עונש של שלוש שנים לתקיפת עיתונאי בעת מילוי תפקידו. הצעה זו מגדירה תקיפה בנסיבות מחמירות כאשר מתלוות לתקיפה זו גם פגיעה בכבוד האדם ובחופש העיתונות כמו כאשר האלימות נעשית על ידי שוטר או שנעשית על רקע גזעני, מגדרי או פוליטי.
הצעת חוק זו מחמירה בכמה אופנים על עבירת התקיפה הקיימת כיום בחוק העונשין. ראשית, תקיפה "סתם", כפי שמוגדרת בסעיף 379 לחוק העונשין, קובעת עונש של עד שנתיים מאסר בגין תקיפה שלא כדין. הצעתנו להוספת עבירה של "תקיפת עיתונאי" וקביעת עונש של עד שלוש שנים , יש בה כדי להעביר מסר מרתיע מפני פגיעה בעיתונאים וגם חידוד כי תקיפת עיתונאי בעת מילוי תפקידו חמורה יותר מתקיפה "סתם". שנית, קביעת רשימה של מקרים בהם יש "נסיבות מחמירות" והכללת אלימות משטרתית בלשון החוק נותנת מענה ייחודי לתופעה המתגברת של אגרסיביות משטרתית נגד עיתונאים, גם לאחר שהציגו את תעודתם. תיקון כזה יוכל למנוע הישנות של תמונות כמו שראינו במוצאי שבת האחרונה בבלפור במעצרים האלימים של כתב הארץ ניר גונטז' והצלם אוהד צויגנברג.
הצעת החוק השנייה היא תיקון לחוק הטרדה מאיימת כך שיינתנו בידי העיתונאים עצמם כלים להגן עליהם מפני מטרידים: ההצעה קובעת כי היועמ״ש צריך להחמיר כאשר הוא בוחן האם לאשר צו בגין הרחקה מאיימת כאשר עיתונאי הוא זה המבקש את הצו. בנוסף, בתיקון מוצע שבמידה והופר הצו על ידי המטריד, יוכל העיתונאי לדרוש פיצוי ללא הוכחת נזק. ההיגיון שבתיקון זה הוא לתת לאנשי התקשורת כלים לפעולה עצמאית במישור האזרחי בכדי למנוע פגיעה בזכויות היסוד שלהם עקב הטרדות. זוהי הצעה שמעניקה לאנשי התקשורת "שיניים" כנגד כל ניסיון להרתיעם מלבצע את מלאכתם.
שתי יוזמות חקיקה אלה מספקות ביטחון לעיתונאים בכדי שיוכלו לבצע את תפקידם בראש שקט, בלי פחד, בלי איומים. מדובר ב"מעטפת הגנה" לעיתונאים במישור הפלילי, וכן בשימוש בכלים חוקיים שיגנו עליהם.
מענית כתב ובצדק, כי יש צורך בהגברת האכיפה של החקיקה הקיימת ובביצוע פעולות חינוך והסברה. פתרונות של שיפור אכיפה, חינוך והסברה הם פתרונות נכונים במקרים רבים וגם במקרה דנן, וראוי להשקיע את המאמצים בלקדם אותם. להבנתי, עם או בלי קשר ליוזמות החקיקה שהצענו, אין כל סתירה בין הפתרונות שהציע מענית לבין היוזמה שלנו. ההפך הוא הנכון: מדובר בשתי דרכי פעולה המשלימות זו את זו.
ככל שירבו הפתרונות ויועלו הצעות אופרטיביות לשיפור ביטחונם של העיתונאים ואנשי התקשורת בישראל, כך תתאפשר עיתונות חופשית וחזקה יותר המספקת את המידע לציבור. בזמנים בהם הממשלה ונבחרי הציבור חשים פחות חובה לתת דין וחשבון לאזרחיהם, עלינו להבטיח את מעמדה ובטחונה של התקשורת החופשית.
הכותבת היא מנכ"לית מכון זולת לשוויון וזכויות אדם