פרופ' רות גביזון / צילום: איל יצהר, גלובס
לכתה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, מותיר חלל של ממש שאין מי שימלא. כאקדמאית ענקית עם הגות מעמיקה ומחקרים חשובים, כאשת ציבור עם יושרה ואומץ לב יוצא דופן, דמותה של גביזון הייתה כה מיוחדת שאין מי שיציע לה תחליף.
לפני שאומר משהו על שיטתה, אני רוצה לומר כמה מילים על האישה עם האישיות הייחודית שהכרתי. מעל הכל, גביזון הייתה מורה דגולה. גם הרבה אחרי שפרשה מהאקדמיה, לא הפסיקה ולו לרגע אחד להמשיך לחנך ולטפח את הדורות הבאים. תמיד מגובה העיניים, תמיד בענייניות. היא התדיינה עם כל אדם על סמך תוכן הטענה בלבד, ללא קשר לזהות או מעמד הדובר. לכולם היא נתנה את התחושה שאפשר לחלוק עליה באופן עמוק בלי צורך להתנצל, וליהנות מתבונתה ונדיבותה האינטלקטואלית.
במישור הרעיוני גביזון הייתה אחד מהקולות הבולטים בעד הצורך להשאיר מרחב פוליטי ללא משפטיזציה, ומהראשונות שיצאו נגד תפיסתו של אהרן ברק ביחס לאקטיביזם השיפוטי ולגבולות בית המשפט העליון. לצד ה"אג'נדה" שלה, אי אפשר להתעלם מפועלה החלוצי בתחום זכויות האדם, כשהייתה אחת ממקימות האגודה לזכויות האזרח, הרבה לפני ש"זכויות-אדם" הפכו לצמד מילים שכיח בציבוריות הישראלית.
למרות שבתפיסה הפוליטית נטתה גביזון ללא שום ספק לצד השמאלי של המפה, הייתה לגביזון יושרה שאין שנייה לה. שאלת "מה ראוי" לא התערבבה בשאלת "מה מקובל", או "מה אומרים אחרים". היא מעולם לא חששה להתבטא בנושאים שהיו חשובים לשיח הציבורי, גם בניגוד לדעתם של רבים, וגם כשזה עלה לה במחיר המינוי לשופטת בבית המשפט העליון. היא חשבה יותר כיצד דבריה ישפיעו על החברה הישראלית, ופחות כיצד הם ישפיעו על מעמדה או יוקרתה של רות גביזון.
גביזון הבינה באופן עמוק את המורכבות שבמערכת היחסים בין רשויות השלטון בישראל. היא הבינה שלצד הצורך בבית משפט חזק - לא הכל שפיט. שבתי המשפט וספרי המשפט הם לא הכתובת לפתרון בעיות עומק בחברה הישראלית. היא תמכה בתפיסה שרואה במערכת הפוליטית ובנבחרי העם כדמויות האחראיות לעיצוב הנורמות החברתיות בחברה, מתוך ההבנה שיתרונו של ממשל דמוקרטי טמון לא בכך שהוא מחוסן מפני טעויות, אלא בכך שהטעויות שלו עומדות למבחן בטווח הארוך. שיש יתרונות אמיתיים בקיומו של הליך פוליטי, מדינאות שקולה, ודיון ציבורי סוער. ועם גביזון הדיון תמיד היה סוער.
גביזון הבינה שעל היועצים לייעץ, ועל הממשלה למשול. במסגרת דו"ח ועדת שמגר שבחנה בסוף שנות התשעים את תפקידי היועמ"ש, צידדה גביזון בעמדתו של הנשיא אגרנט. היא שבה וקבעה כי לממשלה קיימת הזכות האלמנטרית לסטות מעמדת היועמ"ש כאשר היא רואה לנכון לעשות זאת. היא סברה שזה נגזר בפשטות מהסדר הטוב של הדברים. וכך כתבה בדעת היחיד בדו"ח ועדת שמגר:
"עבודה בשירות הממשלה אינה כורח. מי שאינו חפץ לקדם את האינטרס הציבורי בדרך של עבודה כזאת, מי שחפץ להקדיש את כל מרצו לתפקיד החשוב של 'כלב השמירה' על השלטון, מי שאין לו אמון ברשויות, יכול וצריך למצוא לו תעסוקה אחרת. הרשות אינה יכולה לדרוש כי יסייעו לה לעבור על החוק או כי יעצמו עיניים כאשר היא עושה זאת, אולם היא יכולה וצריכה לקבל ליווי מקצועי, יצירתי ואמין, במסגרת החוק, ממי שעובד בשירותה".
גביזון הייתה אחת מפורצות הדרך בסוגיות הלאום, היהדות והמסורת. היא פרסמה בשנת 2003 יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן, בניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות על כלל הציבור. האמנה התייחסה באופן רגיש אך מדוקדק, לסוגיות הבוערות ביותר בחברה הישראלית, החל מכשרות, שמירת השבת, נישואין וגירושין, חוק השבות ועוד. היא הציגה תפיסה כל כך מרעננת ויוצאת דופן בשיח של ימנו, עד שעם הקמת ה"ימין החדש", אימצנו את האמנה כבסיס לגישתנו בכל הנוגע לסוגיות בנושאי דת ומדינה.
אני מקווה שכמו רות, גם אנחנו נדע לשים את הדגש יותר על המשותף מאשר על המפריד. לכתה היא אבדה גדולה לעולם המשפט בישראל ולחברה הישראלית כולה.
תנחומיי למשפחתה. יהי זכרה ברוך.
הכותבת היא שרת המשפטים לשעבר