פנסיה גמלאים / צילום: שאטרסטוק
ככל שעובר הזמן וקופת המדינה מתרוקנת, עולה החשש שילדנו ואולי אף אנחנו ניוותר ללא פנסיה. חשש שגובר אף יותר לאור משבר הקורונה, שבו מאות אלפי עובדים וותיקים נפלטו ממעגל העבודה, ויתקשו מאוד לחזור אליו. בניגוד לאותם צעירים שיחזרו לעבודתם, ביום שאחרי המשבר נגלה שדווקא אוכלוסיית העובדים הוותיקים היא שנשארה מאחור וניזוקה ממנו ביותר.
לאחרונה התבשרנו על הגירעון העצום בקרנות הפנסיה העומד על יותר מחמישה מיליארד שקל, ועל הסכנה הממשית המרחפת מעליהן. לפי הדיווחים אם לא יאושר תקציב המדינה, ולא יועבר בחודשים הקרובים החוק להעלאת גיל הפרישה, הפנסיות של 270 אלף גימלאים עתידות להתקצץ באלפי שקלים. בהקשר לכך, לאחרונה דווח בעיתונות כי נציבות שירות המדינה המליצה להעלות את גיל הפרישה ל-72 לשני המינים. במקצועות החיוניים למשק, עקב צו השעה ובעקבות העלייה המשמעותית בתוחלת החיים, והעלייה בתפקודם הפיזי והקוגניטיבי של העובדים המבוגרים.
אין ספק שהעלאת גיל הפרישה היא ראויה ונחוצה, אך נשאלת שאלה מהותית יותר - מדוע בכלל לקבוע מועד פרישה אחיד לכלל העובדים במשק? קביעה גורפת של גיל היציאה לפנסיה היא אבסורדית ושרירותית. שהרי עובד הנחשב כשיר בערב פרישתו, לא מאבד את כוחותיו, ניסיונו וכישוריו המקצועיים בבוקר שלמחרת. האם לא ראוי יותר להחליט עניינית לגבי גיל הפרישה של כל עובד ועובד, בהתאם ליכולותיו הפיזיות והקוגניטיביות, ולמידת חיוניותו למקום עבודתו ולמשק?
קביעת מועד פרישה על פי גיל ביולוגי יוצרת עוול כפול - מצד אחד היא מונעת מעובד המרגיש שאינו יכול לעבוד עוד לפרוש במועד הרצוי (שייטיב גם עם המעסיק) ולממש את זכויותיו הפנסיוניות עליהם עמל לאורך שנים, ומצד שני, מקשה על עובד המעוניין להמשיך מעבר לגיל הפרישה, כאשר כוחו עוד במותניו. מדוע לוותר על אחות מצטיינת שאוהבת ומסורה לעבודתה, רק בשל קביעת גיל פרישה שרירותי, במקום לאפשר לבית החולים ליהנות מנוכחותה עוד הרבה שנים? מדוע לוותר על מורה אהובה, מקצועית ומנוסה, רק בשל העובדה שהגיעה לגיל פרישה? שאלות המקבלות משנה תוקף עם פתיחת שנת הלימודים, שבה תאומץ שיטת ה"קפסולות" הדורשת העלאה משמעותית בכמות המורים, ולאור משבר התעסוקה החריף הפוקד את המשק, הנמצא במחסור עובדים במקצועות חיוניים, המשוועים לכוח אדם איכותי ומקצועי, כגון רופאים, אחיות ומורים.
הפתרון המיטבי בנוגע לגיל הפרישה, הוא קביעת מועד שבו רשאים העובדים לנצל את זכויותיהם הפנסיוניות, אך אינם מחויבים לפרוש מעבודתם. הגיע הזמן לנתק את הקשר המיותר שבין קבלת זכויות פנסיוניות לבין גיל הפרישה, ולאפשר קבלת זכויות פנסיוניות בגיל אחד, בעוד הפרישה בפועל תהיה בגיל אחר. פתרון זה ייטיב גם עם המעסיקים, שיוכלו לפטר עובד ותיק שאינו יעיל, בלי שהדבר ירבוץ על מצפונם, מתוך ידיעה שאותו עובד יזכה לתשלום פנסיוני חודשי.
אך לפני הכול, יש להחזיר את אמון שוק העבודה בעובדיו הוותיקים, באמצעות הסברה במימון הממשלה, שתוביל לשינוי תפיסתי ו"חינוך מחדש" של המעסיקים, שלדאבוננו חדלו מלהפנים את התועלת העצומה שבהעסקת עובדים מבוגרים. במקביל ליצירת אפקט תודעתי, יש לאמץ פתרונות מעשיים כגון מענקים או בונוסים למעסיקים שיעסיקו עובדים מבוגרים, או אימוץ המודל התעסוקתי הקיים בגרמניה, לפיו עובד המגיע לגיל פרישה, מפחית משעות עבודתו בהדרגה ובמקביל חופף עובד חדש הנכנס לנעליו, עד מועד פרישתו הסופי.
הגיע הזמן לגרום למעסיקים להבין את תועלתם למשק של העובדים הוותיקים. תועלת העולה לעיתים באלפי מונים על זו שבהעסקת עובדים צעירים. ניסיונם רב השנים, אמינותם ונאמנותם, אישיותם הבשלה והבוגרת, לצד יציבותם התעסוקתית ואחריותם כלפי משפחתם וסביבת עבודתם, הופכים את העובדים הוותיקים לנכס של ממש עבור המשק הישראלי בכלל, והמעסיקים בפרט.
הכותבת היא מומחית לדיני עבודה ולייצוג ועדי עובדים ואיגודים מקצועיים, והיועצת המשפטית של הסתדרות האחים והאחיות