האקט שהיטיב להגדיר את ועידת המפלגה הרפובליקנית, או בעצם את המפלגה עצמה, היה ההודעה על המצע. או בעצם, ההודעה על אין-מצע.
הוועידה היא רק שלד של עצמה. רק קומץ של צירים הגיעו לעיר שרלוט, במדינת צפון קרוליינה, מחמת הגבלות הקורונה. הם באו כדי להניף את הדגל, ולספק קצת מוסיקת רקע, אבל לא כדי למלא את האולם; וגם לא כדי לשבת בוועדות, ולכתוב מצע. אז אין מצע, לא בתור שכזה. יש לעומת זאת שבועת אמונים למנהיג: "המפלגה הרפובליקנית מוסיפה ותוסיף לתמוך בהתלהבות בתכנית 'אמריקה-תחילה' של הנשיא".
זהו. זו האידיאולוגיה של מפלגת השלטון בארה"ב על רגל אחת, או בעצם על שתיים. בפעם הראשונה ב-174 שנות קיומה, המפלגה ויתרה על מצע. ועידתה הראשונה התקיימה ב-1856.
לא בדיוק "מפלגות"
צריך להגיד שמצעים מפלגתיים הם הרבה פחות חשובים בארה"ב, מפני שמפלגות בתור שכאלה הן הרבה פחות חשובות.
למען האמת, עצם המונח "מפלגה" בהקשר האמריקאי הוא כמעט מטעה. אין בארה"ב מפלגות במובן האירופי. אין להן חברים, אין בהן מוסדות המקבלים החלטות (כמו מרכז, או הנהלה, או מזכירות).
הן לאמתו של דבר פלטפורמות לצורך בחירות, ווים שמועמדים נתלים בהם מטעמי נוחיות ולצורך תמיכה כספית. לשתי המפלגות הגדולות אמנם יש "ועדות ארציות", אבל תעודתן העיקרית, לפעמים היחידה, היא לאסוף כספים לסיבוב הבחירות הבא.
בניגוד למשל לבריטניה, שבה המפלגות מכנסות ועידה כל שנה ברדת הסתיו, האמריקאיות מסתפקות באחת לארבע שנים. זה 50 שנה שהוועידות האלה הן בעיקרן חותמת גומי רבת רושם, הזכורות בדרך כלל בזכות עיצוב הבמה, אורך התרועות וריבוי הבלונים הצבעוניים.
יש להן מצעים, ולא פעם הם כרוכים בהרבה עבודה, והם מעניינים כשלעצמם. אבל מועמדי המפלגה רשאים למשוך בכתפיהם. קשה להיזכר אימתי נשיא קיבל עליו את עול המצע, נגד העדפותיו ורצונותיו.
עניין של הגדרת המהות
אף על פי כן, ועידה ללא מצע היא בערך כמו יום עצמאות ללא דגל. מדהים לפיכך שמפלגת השלטון של ארה"ב, בניגוד למפלגת האופוזיציה, החליטה כי אין היא זקוקה למצע. תחת זאת היא נופלת רשמית בזרועותיו של אדם יחיד. אין ויכוח, אין הצבעה, אין משא ומתן, אין פשרות ואין שינויים. דונלד טראמפ סימן את הדרך, ורק חסר להם שיגלו עודף עצמאות. זה לא רק עניין של דמוקרטיה פנימית. זה בראש ובראשונה עניין של הגדרת מהות.
דונלד טראמפ מעולם לא היה רפובליקן, עד שהחליט להיתלות בוויו, ולהתמודד על הנשיאות מטעם הרפובליקנים. עד אמצע העשור, פחות או יותר, עמדותיו ברוב העניינים היו מעמידות אותו ללא קושי בין הדמוקרטים, או לפחות בין חלק מן הדמוקרטים. למשל, התנגדותו להסכמי הסחר החופשי שחתמו נשיאים קודמים, בין 1994 ל-2016; נטיותיו הבדלניות בענייני חוץ; התנגדותו ל"מלחמות נצחיות" מעבר לים; צינתו כלפי בעלות ברית משכבר הימים באירופה ובמזרח אסיה ניתנו לאימוץ קל יחסית בשמאל הדמוקרטי. הן היו, לעומת זאת, לצנינים בעיני רוב הרפובליקנים.
הזוג מלניה ודונלד טראמפ, שלישי / צילום: Evan Vucci, Associated Press
היה מעניין לקרוא בשבוע שעבר, שפעילי ליכוד דורשים "הצהרות נאמנות" מצד כמה אלפי מצטרפים אחרונים. המצטרפים חשודים, שהם זוממים לגרור את הליכוד לשדות זרים. כאמור, בארה"ב אי אפשר "להצטרף" אל מפלגה, מפני שאין כרטיסי חבר. אלה המזדהים איתה יכולים לכל היותר להירשם כ"רפובליקנים" או "דמוקרטים" בוועדת הבחירות המקומית, כדי שיורשו להצביע בבחירות המקדימות שלה. זה מה שקרה ב-2016. מיליוני מצביעים חדשים הופיעו לבחירות המקדימות, כדי להצביע בעד טראמפ. רובם הגדול לא היו רפובליקנים "קלאסיים", והם לא נדרשו לשום "הצהרת נאמנות" מפני שאין מכאניזם כזה.
"עיסקה של אמריקה הוא עסקים"
המפלגה הרפובליקנית שכבש טראמפ התפתחה במשך 70 שנה. עד ערב מלחמת העולם הראשונה היא נטתה לרפורמה רדיקלית ולצמצום כוחם של התאגידים הכלכליים הגדולים ושל הבנקים.
אבל מן העשור השלישי של המאה ה-20 היא הפכה למפלגת ההון הגדול, זו שניצחונותיה, או הציפייה לניצחונותיה, מקפיצים אוטומטית את מדדי הבורסה. היא חרתה על דגלה את ההתנגדות ל"ממשלה הגדולה", רבת הסמכויות ועתירת התקציבים. היא האמינה, בלשונו של נשיא פופולרי מאוד ערב השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, ש"עיסקה של אמריקה הוא עסקים", ועיסקה של הממשלה הוא לשבת בפינה, ולא להתערב.
מאגר המצביעים של המפלגה כלל בימים ההם את המעמד הבינוני והבינוני-גבוה של צפון מזרח ארה"ב ואת הסוחרים הזעירים של הערים הקטנות במערב התיכון.
אבל לפחות עד אמצע שנות ה-60, המפלגה הייתה מתונה בשאלות חברה וגזע. בלי עזרתה, הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון לא היה מסוגל להעביר את החוקים לשיווי זכויות האזרח של השחורים. אבל זו הייתה נקודת מפנה. הרפובליקנים והדמוקרטים החליפו מקום. מדינות הדרום אמנם הוכרחו להיפרד מן האפליה הגזעית הממוסדת, אבל הם הענישו את הדמוקרטים על בגידתם, ונכרכו על צוואר הרפובליקנים. המפלגה התחילה את פנייתה החדה ימינה.
גאונותו של רייגן
רונלד רייגן יצר מפלגה רפובליקנית חדשה, זו שהקפיצה אותו לבית הלבן ב-1980, והכשירה את הדרך לנצחונו העצום ב-1984. היא כללה המוני מצביעים במדינות התעשייה של המערב התיכון, שהם והוריהם והורי-הוריהם נהגו להצביע אוטומטית לדמוקרטים. "הדמוקרטים של רייגן" עברו ימינה מסיבות שמכנים "תרבותיות", לא כלכליות. הם נטו להיות שמרנים בשאלות חברה: התנגדות להפלות, תרעומת על אורח חיים ליברלי בערים הגדולות, הדגשה על "חוק וסדר", תמיכה במתן מקום לדת בחיי הציבור.
הגאונות של רייגן הרחיבה פלאים את הבסיס הרפובליקני, והעניקה למפלגה 12 שנה רצופות בבית הלבן, ואחר כך 12 שנה רצופות של שליטה בקונגרס. "גאונות", מפני שהמפלגה מורחבת-הבסיס הוסיפה להחזיק בהשקפות כלכליות, שלא התיישבו עם סדרי היום של תומכיה החדשים: סחר חופשי, צמצום דרסטי של תקציבי הממשלה, פתיחות להגירה.
כל זה השתנה מעיקרו תחת טראמפ. המפלגה הקלאסית נאבקה נגדו ללא הצלחה במקדימות של 2016, וכרעה תחת כובד משקלו בשנתיים הבאות.
"המפלגה הפכה לכת"
אחרוני הקלאסיים איבדו את מושביהם בקונגרס, כל אימת שניסו להתנגד לו. הם עכשיו גולים פוליטיים, ללא בית, ומנסים להתלכד בהתנגדות לבחירתו החוזרת. הם הקימו את "פרויקט לינקולן", היורה חצים מושחזים ומכאיבים, בעיקר באמצעות סרטונים על המדיה החברתית. ביום ב' השבוע, יותר מ-20 חברי קונגרס רפובליקניים לשעבר סמכו את ידיהם על מועמדות ג'ו ביידן, בכללם אנשים שזוהו, לפחות בעבר, כ"שמרנים". רפובליקן בכיר, מושל מדינת אוהיו לשעבר, ג'ון קייסיק, אפילו נאם בוועידה הדמוקרטית הווירטואלית בשבוע שעבר.
דובר רהוט של הקבוצה הזו, וויליאם קריסטול, שהיה פעם ראש הסגל של סגן הנשיא הרפובליקני דן קווייל, כתב השבוע שהרפובליקנים חדלו להיות מפלגה, והפכו להיות "כת".
התבטלות כזאת של מפלגה בפני נשיא לא ראינו בהיסטוריה האמריקאית, אפילו לא אצל נשיאים מצליחים במיוחד: רוזוולט הדמוקרטי, רייגן הרפובליקני. במפלגת טראמפ אין מקום לוויכוח. נוהגת בה נוסחה שבקומוניזם הסובייטי קראו לה "צנטרליזם דמוקרטי", הרבה צנטרליזם ומעט דמוקרטיה.
ההתלכדות הזו משקפת בהחלט את רצון הרוב הגדול של הרפובליקנים. הסקרים מראים אהדה עצומת ממדים לנשיא בין תומכי מפלגתו. האוהדים מוכנים להעניש בחומרה כל רפובליקן, החוטא בחוסר נאמנות.
גורם ההתלהבות
דרגת הליכוד הזו מעניקה לטראמפ יתרון חשוב: הסקרים חוזרים ומראים, כי ה"התלהבות" בין תומכיו גדולה בהרבה מן ההתלהבות בין תומכי ביידן. זה חשוב, מפני שסבירות ההצבעה של הנלהבים גדולה מזו של הלא-נלהבים.
ב-2016 הצביעו רק 55% מן הרשומים להצביע. יש לנו סיבה להניח, שתבוסת הילרי קלינטון הייתה קשורה, בין השאר, בחוסר ההתלהבות שמועמדותה עוררה בין מצביעים דמוקרטיים. הבחירות הפעם עשויות לקום או ליפול על השאלה כמה לא-נלהבים יישארו בבית, או יימנעו מלהצביע באמצעות הדואר.
מה יקרה למפלגה הרפובליקנית אם יתברר לה בעוד 70 יום שדונלד טראמפ עלה לה באבדן השלטון? האם היא תיתקף מחשבות שניות על הבחירה של ארבע השנים האחרונות? אולי, אבל כלל לא בטוח.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny