צנזורת הביקורת על שופטים: למה בבית המשפט כל כך חוששים משקיפות?

קשה להתנתק מהרושם שמערכת בתי המשפט בישראל אוהבת לדבר על "אור השמש המחטא", אבל רק כל עוד לא מדובר במה שמתרחש אצלה בבית. סימן ראשון לזה ניתן היה לראות במתקפות של שופטים בדימוס נגד תחקירנים כמו קלמן ליבסקינד, אך מתברר שזהו רק קצה הקרחון. נטעאל בנדל, כתב המשפט של "הארץ", חשף כי מערכת בתי המשפט פנתה לגוגל ולמספר אתרי אינטרנט, בתוכם זה של "גלובס", בדרישה להוריד כתבות שעסקו בחשדות להתנהלות לא תקינה של שופטים, ובמקביל ביקשה מטוויטר להשתיק חשבונות ביקורתיים ברשתות החברתיות.

כנראה שגם השופטים יודעים שהסיבה שיש עדיין מקומות בהם הם נתפסים כאנשים נעלים, נקיים מאינטרסים ותככנות אישית, קשורה ישירות לשקיפות הנמוכה ממנה הם נהנים, ומהעיסוק התקשורתי היחסית נמוך בהם, בטח בהשוואה לכנסת.

כל מי שמסתובב במסדרונות הכנסת יודע שבמוקדם או במאוחר הוא ייתקל בעיתונאי אחד לפחות, ובדרך כלל יותר. כל גוף חדשות, ויהא הקטן ביותר, מחזיק לפחות כתב פוליטי אחד. במערכות הגדולות יהיה גם כתב פרלמנטרי, אולי גם כתב מפלגות, וכמובן פרשן פוליטי. הכתבים המדיניים זולגים גם הם לא פעם לתחום הפוליטי, וכך גם כתבים לענייני חרדים, כתבים כלכליים ועוד.

תוסיפו לכך לצידם לא מעט גופי חברה אזרחית שנמצאים באותם מקומות ומקדמים נושאים הקרובים לליבם, וכמובן גופים כמו 'שקוף' או 'המשרוקית' שעוסקים ישירות בבדיקת הח"כים, והתוצאה המבורכת של העומס הזה היא שבמסדרונות הכנסת ניתן לשמור מעט מאוד סודות. יותר מדי אוזניים מסתובבות שם כדי שפאשלות או דילים כאלו ואחרים יצליחו להישאר חסויים.

לשקיפות הזו יש גם מחיר. כמו בפתגם הידוע, ככל שנחשפים יותר לאופן שבו מכינים את הנקניקיות, כך יורדת ההערכה למי שמכין אותן. פוליטיקאים נחשבים לטיפוסים שהיושרה היא לא נר לרגלם, ואמון הציבור בכנסת ובממשלה לא גבוה.

בעיות מערכת המשפט נחשפות לעיתים נדירות

מערכת המשפט סובלת גם היא מירידה באמון, אבל שם זה לא נובע ממה שמתרחש מאחורי הקלעים, אלא מהפסיקות הפומביות שלהם - אלו לא פעם מנותקות מהציבור הרחב, אבל זוכות לתמיכה בקרב קהל הבית שלהם. רק לעיתים נדירות נחשף שגם שופטים הם בני אדם. שגם הם עושים טעויות, שגם שם יש מנויים לא ראויים, שגם אצלם כדאי לבדוק טוב-טוב את ניגודי האינטרסים. בניגוד לכנסת, בין כותלי בתי המשפט לא תמצאו הרבה כתבים. אמנם כל מערכת שמכבדת את עצמה מחזיקה לפחות כתב משפטי אחד ולעיתים יותר מאחד, משפטים מתוקשרים כמובן יזכו לסיקור, אבל הגעה יום-יומית לבית המשפט היא לא לחם חוקו של הכתב המשפטי, מה גם שבתי המשפט מתפרסים על פני שלל קמפוסים בכל רחבי הארץ.

לאט לאט המצב הזה הולך ומשתנה. יותר ויותר גופי תקשורת וכתבי משפט מתחילים להציף אל פני השטח את מה שהסתתר כל הזמן מאחורי הגלימות היפות. גופים, כמו "התנועה למשילות ודמוקרטיה" של עו"ד שמחה רוטמן, משקיעים משאבים בבדיקת הנקודות הבעייתיות במערכת, והן קיימות.

למערכת המשפט, כמו לכל מערכת, לא תמיד נעים לראות מה צף. אף אחד לא אוהב שקלונו נחשף ברבים. כולם אוהבים להשאיר את הכביסה המלוכלכת בפנים. אבל אצל השופטים זה יותר מזה. הם יודעים שהתדמית הנקייה שהם נהנים ממנה היא אולי המחסום האחרון מפני השינויים והרפורמות שנדרשים במערכת המשפט. זה מה שעומד בינם ובין שינוי שיטת בחירת השופטים והסדרת מערכת היחסים בינם לבין הכנסת והממשלה. אז הם עושים מאמצים נואשים, חלקם על סף החוקיים, כדי להעלים ביקורות, לצנזר כתבות, ולהשתיק גולשים ברשתות.

ושוב האזרח הפשוט מגלה שהתומכים הגדולים ביותר של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, בשנייה שזה מגיע אליהם - הם המשתיקים הכי גדולים.

הכותב הוא עורך קהלים וניוזלטר ב"גלובס"