גילה גמליאל / צילום: כדיה לוי
חגי תשרי, כך מסתבר, הפכו שידור חוזר של אירועי חג הפסח, רק בתצורה חמורה יותר. הציבור נדרש להישאר בבתים, לא לחגוג, לא להתכנס, לא להתפלל. אבל נבחרי הציבור פועלים אחרת. הטפות לחוד ומעשים לחוד - דין אחד לציבור, דין אחר לנבחריו.
"השנה חוגגים בסוכה עם המשפחה המצומצמת", כתבה השרה גילה גמליאל רק לפני שלושה ימים בעמוד הטוויטר שלה, כשהיא מאחלת חג שמח לכל בית ישראל. כתבה, חגגה ונדבקה בקורונה. היא עשתה את זה בטבריה (הרחק מביתה אשר בצפון תל אביב), בחיק משפחתה המורחבת ובבית הכנסת, בניגוד למרבית הציבור הישראלי. באותו בוקר, אגב כך, ישב יו"ר ועדת חוץ וביטחון צבי האוזר בנחת על ספסל בשדרה בתל אביב, שוחח בטלפון בלי מסכה על פניו, כשלצידו מונחת כוס קפה חד פעמית - למרות שנאסר על עסקים למכור קפה ב"טייק אוויי" על ידי הממשלה בה הוא יושב.
לאותן תמונות חג מצטרפות אחרות רבות מדי של חברי כנסת ושרים שמסתובבים ללא מסכה, או עם מסכה שאיננה מכסה את אפם או פיהם, לעיתים בחללים סגורים - בזמן שלאזרחים מחולקים קנסות חסרי פשר על כך שהלכו ברחוב ריק או ישבו לבדם באוויר הפתוח ללא מסכה (אגב כך, ההחלטה על חובת מסכה גם באוויר הפתוח ולא רק בחללים סגורים ובהתקהלויות התקבלה על ידי הפוליטיקאים, ללא המלצה של הדרג הרפואי והמקצועי, ואין לה כאמור כל משמעות אפידמיולוגית).
מה עוד היה לנו? ראש ממשלה ונשיא שמפרים את הסגר וסועדים עם משפחתם בחג הפסח, ח"כ ניר ברקת שהפר גם הוא - בדומה לגלנט וליברמן - את הנחיות סגר פסח, שר בריאות אחד, ליצמן, שנדבק בקורונה בעצמו לאחר הפרת הוראות ושר בריאות אחר - אדלשטיין - שחגג במסיבה עם עשרות מוזמנים שעות לפני שהודיע על הגבלת התקהלויות. שרת התחבורה מירי רגב שהשתתפה בטקס חנוכת מחלף עם יותר מ-50 בני אדם, ח"כ מיקי לוי שרק נסע לילדים להביא אוכל, ועוזרי נתניהו ראובן עזר וטופז לוק שהפרו באופן חמור ביותר את הבידוד עם שובם מארה"ב.
בזמן שלציבור מסבירים, בצדק, אנשי מקצוע ופוליטיקאים שהמגפה איננה מבדילה בין אדם לאדם, איננה מוגבלת למחנה פוליטי כזה או אחר, לא נכנעת לתכתיבים קואליציוניים או קשובה לצרכים פרטניים של אוכלוסיות שונות - מסתבר שישנו חוק אחד לעם, וחוק אחר לנבחריו. שוב ושוב משדרים לנו נבחרינו שהם מורמים מעם ונתפסים על הפרות שונות על גבול הבוטות כשהם מנסים לחמוק מעין הציבור הפקוחה.
חוק אחד לנו, חוק אחר להם
המעשה של גמליאל הוא חמור, אולי החמור ביותר והבוטה ביותר שראינו בחודשים האחרונים. גם אם נקבל את הסברי מקורביה לפיהם נסעה לבלות את הסגר כולו בטבריה, הרי שהיא בכל מקרה הציבה את עצמה בסיטואציה בעייתית, מפרת חוק ושאינה הולמת שרה בישראל. גמליאל, על פי עדויות אנשי משרד הבריאות כפי שפורסמו לראשונה בעיתון "הארץ", הקשתה על החוקרים האפידמיולוגיים, לא שיתפה פעולה וגם לפי התסריטים המקלים ביותר הפרה את הנחיות הממשלה שבה היא חברה. היא הטעתה את הציבור באמירותיה וסיכנה אותו במעשיה. היא לא הילכה על חבל דק, היא חצתה את הגבול.
את הגבול הזה מיליוני תושבים במדינת ישראל לא חוצים - נאנקים תחת הסגר ותחת המגבלות, נאנקים תחת הבדידות והקורונה הכלכלית. חוק אחד לנו, חוק אחר להם. גם אם תטען בסופו של דבר גמליאל שבסך הכל 'דילגה' בין שני בתים השייכים לה, במעין קומבינה ישראלית, מדובר בתירוץ קלוש.
למסלול שבו בחרה השרה גילה גמליאל ללכת צריכה להיות תוצאה אחת - התפטרות
הגיע הזמן לשאול: אם אפילו שרי הממשלה לא מצליחים לעמוד במגבלות שהם עצמם הטילו, אולי מדובר במגבלות לא מידתיות?
האם מדובר בכישלון נקודתי של שרים או חברי כנסת חסרי אחריות שצריכים להתפטר לאחר שכישלונם, לבושתם, נחשף לכל, או שמא בכישלון הקונספציה כולה - מגבלות חריפות שאינן בתיאום עם הגורמים המקצועיים ושאין היגיון מאחוריהן. ואולי שתי התשובות חיוביות. נבחרי הציבור, אם כן, כשלו פעמיים.
כך או כך: המצב לא יכול להימשך ולציבור הישראלי מגיעות תשובות. מגיעות לו תשובות על מידתיות המגבלות ומגיעות לו תשובות על ההפקרות הציבורית. למסלול שבו בחרה השרה גילה גמליאל ללכת, ודאי בחודש של חשבון נפש, צריכה להיות תוצאה אחת - לקיחת אחריות והתפטרות. ולא רק שלה, אלא של כל חבר כנסת או עובד ציבור המטיל עלינו מגבלה שהוא עצמו איננו מסוגל ומתכוון לעמוד בה.