רון הדסי יו"ר ומנכ"ל אלביט הדמיה / צילום: איל יצהר
שמונה שנים לאחר מכירת עסקי הנדל"ן של אלביט הדמיה והחברה הבת פלאזה סנטרס בארה"ב, מגיעה עסקת הענק לביהמ"ש. בכתב תביעה שהוגש אתמול לביהמ"ש המחוזי בת"א, טוענות השתיים ל"מעשי מרמה והונאה מתוכננים וחמורים ביותר" שהתבצעו כלפיהן על-ידי בכירים בהנהגתו של בעל השליטה לשעבר מוטי זיסר.
זיסר עצמו נפטר ממחלת הסרטן לפני ארבע שנים, כך שאת התביעה מגישות כעת שתי החברות כנגד ארבעה גורמים נוספים שהיו קשורים לטענתן למעשי המרמה וההונאה. גורמים אלו כוללים את עורך הדין פיליפ מאייר, את דוד זיסר (בנו של מוטי זיסר), את שמעון יצחקי, שכיהן בתפקידים בכירים בחברות שבשליטת זיסר, וכן את רן שטרקמן, ששימש בתקופה המדוברת כמנכ"ל פלאזה סנטרס.
את התביעה הגיש בשם שתי החברות עו"ד מיכאל גינסבורג ממשרד גרוס-קלינהנדלר-חודק (GKH), והיא נקבעה על סך של 60 מיליון שקל לצורכי אגרה. על פי התביעה, מדובר במעשי מרמה והונאה שהביאו להוצאה של עשרות רבות של מיליוני שקלים, שלא כדין, מקופתן של אלביט הדמיה ופלאזה סנטרס, ולגרימת נזקים כבדים לשתי החברות, לרבות בדרך של קנסות מנהליים בסך של מאות אלפי דולרים.
"אין עסקינן בעצימת עיניים או בהתנהגות רשלנית גרידא, אלא בהליכה בדרך מודעת ובנתיב אשר תוצאותיו היו ברורות מראש, ולא בדיעבד", טוענות התובעות. כתב התביעה הוגש רק כעת, בשל הזמן הארוך שלקח לתובעות להתחקות אחרי מסלול הכסף שנלקח מהן לטענתן, שלא כדין. זיסר, שנפטר כאמור ב-2016, היה בעל השליטה באלביט הדמיה עד הסדר החוב שנערך לחברה בשנת 2014. אלביט הדמיה עצמה הייתה בעלת השליטה בפלאזה סנטרס.
נקלעו למשבר נזילות חריף
סיפור המעשה מתחיל בפברואר 2010, כאשר אלביט ופלאזה התקשרו (באמצעות חברה בת שהוחזקה בחלקים שווים) עם קרן הנדל"ן האמריקאית איסטגייט פרופרטי בהסכם למיזם משותף לרכישת נכסי נדל"ן מסחרי בארה"ב. אלביט ופלאזה החזיקו ב-45.5% מהמיזם ואילו איסטגייט החזיקה ביתרה.
במסגרת המיזם נרכשו 49 מרכזי קניות בארה"ב. עם זאת, כבר באוקטובר 2011 החליט המיזם המשותף להציע למכירה את נכסי הנדל"ן שלו, בעקבות משבר נזילות חריף שאליו נקלעו אלביט ופלאזה, ושהוביל בסופו של יום להסדרי חוב של שתי החברות, שהושלמו ב-2014.
לצורך סיוע במכירת הנכסים התקשר המיזם בהסכם תיווך עם בנק ההשקעות האמריקאי ג'יי.פי מורגן. ההסכם כלל עמלת תיווך של 0.5% שישלם המיזם לבנק בגין מכירת הנדל"ן.
למרות זאת, התקשר זיסר ב-15 בנובמבר 2011 בשמן של אלביט ופלאזה בלבד (וללא השותפה איסטגייט) בהסכם נוסף למתן שירותי תיווך עם חברה אנונימית בשם לינקסרב, שמקום מושבה בבליז ובעליה אינם ידועים. בהסכם נקבעה עמלת תיווך של 0.9% מהתמורה הכוללת שתשולם למיזם (כולל את איסטגייט), כלומר כמעט כפול מהעמלה שתשולם לג'יי.פי מורגן.
לטענת התובעות, לינקסרב הייתה חברה ריקה מתוכן שהוקמה חודש אחד קודם לכן, ואף פורקה בינואר 2013, כמה חודשים לאחר השלמת העסקה למכירת הנדל"ן בארה"ב. עוד נטען בתביעה, כי יום למחרת (16 בנובמבר 2011) התקשרה לינקסרב בהסכם עם חברה זרה אחרת בשם מינסטרל, שלפיו תסייע מינסטרל באיתור רוכשים לנכסים בארה"ב תמורת עמלה של 0.88% מהמכירה (98% מהעמלה שתשולם ללינקסרב).
חשבונית על 13 מיליון דולר מלינקסרב
ב-21 ביוני 2012 מכר המיזם המשותף את עיקר נכסי הנדל"ן שלו (47 מרכזים מסחריים) לענקית ההשקעות האמריקאית בלקסטון ולחברת ניהול הנכסים DDR בתמורה לסכום של כ-1.43 מיליארד דולר וברווח נאה. ג'יי.פי מורגן, שהוביל את עסקת המכירה מטעמו של המיזם, קיבל על כך עמלה של 6.75 מיליון דולר מהמיזם.
חודשיים לאחר מכן קיבלו אלביט ופלאזה חשבוניות ובהן דרישה להעביר עמלת תיווך והחזר הוצאות בסך של 13 מיליון דולר מלינקסרב, וזאת למרות שלטענת השתיים ללינקסרב ולמינסטרל לא הייתה שום מעורבות במכירת הנכסים. על פי הנטען בתביעה, "על מנת להסוות את הקשר בין זיסר ללינקסרב, צורפו החשבוניות להודעת דוא"ל ממקור אנונימי שנשלחה לברכה זיסר ביום 6.8.2012, ובה דרישה להעביר את החשבוניות לזיסר".
במקביל לכך, מינסטרל הנפיקה ללינקסרב ארבע חשבוניות בסך כולל של 12.75 מיליון דולר. על החשבונות חתם בשם מינסטרל עו"ד פיליפ מאייר (נתבע מס' 1) שלטענת התובעות "ניהל ותחזק עבור זיסר מנגנון להברחת נכסים, אשר שימשו בסופו של יום למימון עסקיו של בנו של זיסר".
על פי התביעה, כספים אלו מימנו את הקמת עסקי הנדל"ן של דוד זיסר (נתבע מס' 2) וזאת בשעה שאביו, מוטי זיסר עצמו, כבר נמצא הלכה למעשה במצב של חדלות פירעון. אלא שמיד עם ביצוע התשלום ללינקסרב, הרים רואה החשבון של פלאזה סנטרס, נועם יוחאי מ-KPMG, דגל אדום בנושא.
במכתב לסמנכ"ל הכספים של פלאזה רוי לינדן, הציגה KPMG סדרת שאלות ביחס להסכם. באוגוסט 2012 אף נערכה ישיבה של ועדת הביקורת של פלאזה, ובה טען רו"ח יוחאי כי לא הצליח לזהות את בעלי המניות של לינקסרב, כדי להבטיח שהעסקה עימה איננה עסקת בעלי עניין.
בישיבה השתתפו יו"ר ועדת הביקורת שמעון יצחקי (נתבע מס' 3) ומנכ"ל פלאזה רן שטרקמן (נתבע מס' 4). לאחר הישיבה נדרשו השניים לחתום על הצהרה מפורשת, שלפיה הסכם לינקסרב אינו בגדר עסקה עם צד קשור.
"בהתאם לדרישה זו שטרקמן ויצחקי חתמו על הצהרה זו, תוף שהם מכשירים באופן אקטיבי את הסכם לינקסרב. וזאת, תוך התעלמות מופגנת מהדגלים האדומים שהתנוססו לגבי ההסכם מול לינקסרב ואשר צוינו בפניהם במפורש על-ידי KPMG ובכלל זה, העובדה שדמי התיווך שולמו על-ידי אלביט ופלאזה בלבד, ללא השתתפות השותף האמריקאי.
"זאת בנוסף להתקשרות המיזם בהסכם תיווך דומה עם ג'יי.פי מורגן, בנק השקעות מכובד שגבה דמי תיווך נמוכים בהרבה; העובדה שלינקסרב התאגדה בסמוך לחתימת ההסכם במקלט מס כך שברור שלא היו לה ניסיון, יכולות ומשאבים לבצע את התחייבויותיה; העובדה שגם בפועל ללינקסרב לא הייתה כל מעורבות בעסקת מכירת נכסי הנדל"ן; ועוד", נכתב בכתב התביעה.
אלביט הדמיה היא כיום חברה ללא גרעין שליטה, שמונהגת מאז הסדר החוב שנחתם ב-2014 בידי היו"ר והמנכ"ל רון הדסי. אותו הסדר כלל מחיקת ענק של חובות לנושי החברה, בהיקף של כ-1.8 מיליארד שקל, עיקרם למחזיקי האג"ח, והמרתם למניות. בעקבות ההסדר, מחזיקות כיום שתי קרנות ההשקעה הזרות יורק ו-DK, שהובילו את הסדר החוב, מניות אלביט הדמיה המהוות בסך הכול כרבע מהון החברה, הנסחרת בשווי זניח של פחות מ-40 מיליון שקל.
פלאזה סנטרס (שבה מחזיקה אלביט הדמיה 45% מההון) הובילה הסדר חוב ללא מחיקות, ולאחריו יצאה במסע מימושים לפירעון חובותיה. עם זאת, כיום היא נמצאת במצב של חדלות פירעון בשל גירעון של 228 מיליון שקל בהון העצמי והיעדר נזילות משמעותית, כאשר סך החוב למחזיקי האג"ח עומד על כ-350 מיליון שקל.
עו"ד רם ז'אן, מטעם דוד זיסר, מסר כי "הניסיון לשרבב את מר דוד זיסר לתביעה מופרך וחסר בסיס. נגיב לדברים בפירוט בביהמ"ש".
שמעון יצחקי ורן שטרקמן מסרו כי טרם קיבלו את כתב התביעה, ושיגישו את התייחסותם לאחר קבלתו. את תגובתו של פיליפ מאייר לא ניתן היה לקבל.