בנרטיב הדמוקרטי, הבחירות האלה נועדו להציג את הדמוגרפיה הפוליטית החדשה של אמריקה: עליית קואליציה של מיעוטים אל השלטון, עכשיו ולאורך ימים.
הקואליציה הזו משקפת את העתיד: עורכי מפקד האוכלוסין של ארה"ב חוזים כי באמצע המאה, אולי עוד קודם, לא תהיה עוד קבוצה גזעית או אתנית דומיננטית. חלקם של הלבנים באוכלוסייה יפחת אל מתחת ל-50%.
זה עומד להתרחש במדינות אינדיבידואליות עוד קודם. זה כבר קרה במדינה אחת של ארה"ב, נבאדה. בתור ממתינות קליפורניה, טקסס, פלורידה, אריזונה, יוטה.
מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות לא הצליחו לקבל רוב בין המצביעים הלבנים מאז שסקרים התחילו למדוד נטיות הצבעה גזעיות, לפני 44 שנה. מועמדים דמוקרטים לנשיאות קיבלו מאז בממוצע 40.6% מקולות הלבנים; הרפובליקאים קיבלו 54.8%. אף על פי כן, מועמדי המפלגה לנשיאות הצליחו לנצח חמש פעמים.
בבחירות של 2012, ברק אובמה איבד חמישה מיליון קולות של לבנים בהשוואה ל-2008, וירד מתחת ל-40%. לשון אחר, כמעט 60% מקולות הלבנים לא הספיקו ליריבו הרפובליקאי של אובמה, מיט רומני, כדי לנצח.
תור של מצביעים באריזונה / צילום: Edgard Garrido, רויטרס
לשם השוואה, ב-1984, 66% של קולות הלבנים הנחילו לרונלד רייגן את הניצחון הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. ידו הייתה על העליונה ב-49 מ-50 המדינות, עם מספר הקולות הגדול ביותר אי פעם בחבר האלקטורים. והנה, 28 שנה אחר כך, אותו אחוז של קולות לבנים לא הספיק אפילו לניצחון זעיר.
למצוא נתיבות, או למצוא טראמפ
כישלון הרפובליקאים ב-2012 לימד אותם לקח: עליהם למצוא נתיבות אל ליבם של לא-לבנים, אם בדעתם לחזור יום אחד אל השלטון. ועדה מיוחדת ישבה, למדה, ליבנה והמליצה על רפורמה מופלגת בהתנהלותה של המפלגה.
אבל שום ועדה מיוחדת לא חזתה את דונלד טראמפ. הוא עשה את ההיפך הגמור ממה שהציעה הוועדה ההיא - והביא מצביעים חדשים כדי לאושש את בחירותיו: לבנים בעלי השכלה נמוכה. מספריהם הספיקו כדי להעניק לו ב-2016 ניצחון בחבר האלקטורים אם גם מיעוט במניין הקולות הכללי. הדמוקרטים מוכי ההלם היו צריכים להחליט אם ינסו להחזיר את הצאן הלבן האובד אל חיקם, או שיחפשו פיצוי בפלחים דמוגרפיים אחרים.
קדימה, אל "רצועת השמש"
הגידול במספרי ההיספנים, או "לטינוס", עמד לספק את הפיצוי הזה. הצבעתם המסורתית לטובת הדמוקרטים הניחה יסוד לציפייה שהם יסללו בהדרגה את דרכם של הדמוקרטים אל רוב בשורה של מדינות בדרום, בדרום מערב ובמערב ארה"ב. התפשטות לאזורים שקוראים "רצועת השמש" נועדה לפצות אותם על אובדן מאחזיהם ההיסטוריים במדינות התעשייה של המערב התיכון.
זה בהחלט עובד לטובתם בקליפורניה ובקולורדו, מדינות שבהן הרפובליקאים חדלו להיות בני תחרות; זה התחיל לעבוד בנבאדה, שעברה להגמוניה דמוקרטית בחמש השנים האחרונות; זה התחיל להירמז באריזונה בשנתיים האחרונות, והתאמת בניצחון היסטורי של ביידן, הראשון של דמוקרט באריזונה מאז 1996; וזה עורר תקוות עצומות בפלורידה ובטקסס.
הדמוקרטים השתעשעו, בעזרה נדיבה של סקרים אופטימיים, באפשרות שהם "יהפכו" את טקסס. היא לא הצביעה בעד דמוקרט מאז לינדון ג׳ונסון הטקסני, ב-1964. היא לא בחרה דמוקרט לשום כהונה מדינתית בכירה מאז 1990.
פלורידה הייתה נוחה יותר לשינויים. אף כי הרפובליקאים נוטים לשלוט בה, הם עושים כן באמצעות ניצחונות דחוקים בבחירות. ב-2000, אל גור הפסיד את הנשיאות בפלורידה בהפרש של 527 קולות. הפרשים קטנים מאוד ציינו בחירה של מושל רפובליקאי ושל סנאטור רפובליקאי לפני שנתיים.
הפרדוקס ההיספני
התקווה לשינוי היסטורי בטקסס ולשינוי מעשי בפלורידה התנפצה על סלעי המציאות הטראמפית. טראמפ ניצח בטקסס בהפרש סולידי של 6% ובפלורידה - 4%. התוצאות אומרות ששתי המדינות האלה נמצאות בהחלט בהישג יד, אבל לא בהישג ידו של ג׳ו ביידן. מסיבות שעוד ינותחו הרבה הוא נחל כישלון יחסי במשיכת מצביעים היספניים. רובם הצביעו בעדו, אבל במספרים קטנים ממה שהצביעו בעד הילרי קלינטון.
אנחנו עדיין מחכים לסטטיסטיקה, אולם נראה שתמיכת מצביעים היספניים בטראמפ גדלה באופן משמעותי. זה מן הפרדוקסים הגדולים של השנה הזו. יחסי טראמפ עם ההיספנים, שהם עכשיו המיעוט הגדול ביותר בארה"ב, היו סוערים מאוד ועתירי רמיזות גזעניות. סוף סוף, הוא הנשיא המוחזק אחראי להפרדת ילדים קטנים מהוריהם במרכזי מעצר של מהגרים לא חוקיים ממרכז אמריקה; הוא הנשיא המשתדל להקטין את מספר ההיספנים הנספרים במפקד האוכלוסין. נכונותם של היספנים לתמוך בנשיא כזה מחייבת בחינה מחדש של כמה הבנות יסוד פוליטיות וסוציולוגיות.
לא עוד "מפלגת שני החופים"
מרכז הכובד של הפוליטיקה האמריקאית מוכרח לעבור דרומה ומערבה, בעקבות הגידול באוכלוסייה, לעומת הצטמקותה ההדרגתית במדינות הצפון והמערב התיכון.
הדמוקרטים שולטים חד משמעית במדינות החוף המערבי. כל רשתות הטלוויזיה אישרו את ניצחונם בקליפורניה, באורגון ובמדינת וושינגטון מיד עם סגירת הקלפיות. בקליפורניה, המדינה הגדולה ביותר של ארה"ב, ביידן קיבל שני שלישים של הקולות. זו תוצאה שגרתית.
תור של מצביעים בדקוטה / צילום: Jonathan Drake, רויטרס
אבל פחות שגרתית היא ההתרחבות הטריטוריאלית של המאחז הדמוקרטי. הרצועה המערבית הצמיחה רצועה דרום מערבית, הכוללת עכשיו, ברצף טריטוריאלי מקליפורניה, את נבאדה, אריזונה, ניו מקסיקו וקולורדו.
בבחירות ארציות קשות ומרות, לדמוקרטים יש פרס נחמה: הם רשאים לטעון שהם חדלו להיות "מפלגת שני החופים". יש להם עכשיו מאחז יבשתי מרשים במקום שבו כמעט לא הייתה להם דריסת רגל בדור הקודם.
המאחז הדמוקרטי השני, ההיסטורי, הוא במדינות שקוראים מרכז אטלנטיות וצפון מזרחיות, מווירג׳יניה בדרום עד מיין בצפון, ברצף בלתי מופרע. כל השאר, וזה חלק הארי של היבשת האמריקאית, צבוע אדום, הלוא הוא צבעם השרירותי של הרפובליקאים.
שלושת הרצפים המתוארים כאן, שני כחולים ואדום אחד, צריכים לעורר אי נוחות, בייחוד בזמן של פילוג פוליטי עמוק, ללא מכנים משותפים וללא עניין ביצירתם. כאשר אי הסכמה פוליטית כמעט טוטלית מקבלת ביטוי גיאוגרפי, עלולה לנבוע ממנו סכנה כלשהי לעצם אחדותה של כל ארץ.
מה יקרה למשל אם ג׳ו ביידן ינצח במניין הקולות הכללי בהפרש של שלושה מיליון קולות, אולי ארבעה מיליון, אבל יפסיד בחבר האלקטורים? כמה זמן הרוב האלקטורלי בארה"ב יוכל להוסיף ולקבל מצב עניינים שבו המפסיד מנצח?
אם טראמפ יחזור וינצח בבחירות האלה, זו עומדת להיות הפעם השלישית בתוך 20 שנה שבה רפובליקאי נבחר לנשיא, מכוח חבר האלקטורים, לאחר שהפסיד במניין הקולות הכללי בהפרש ניכר. זה יהיה בהחלט ניצחון חוקי, אבל הלגיטימיות שלו ומוסריותו עלולות לעמוד בספק - ולפרום תפרים בגופה של ארה"ב.
זו תהיה תוצאה טרגית של בחירות טרגיות בעידן טרגי.
כתבות
ני"ע
