בית המשפט העליון חייב את רשות המסים להשיב מעל 55 מיליון שקל לציבור רואי-החשבון, עורכי-הדין ויועצי המס, בגין גביית כספים שלא כדין במשך 7 שנים; לאחר שדחה את בקשת הרשות לצמצם את תקופת ההשבה ל-24 חודשים טרם הגשת התביעה הייצוגית בלבד.
מדובר בפסק דין המהווה תמרור אזהרה לכלל הרשויות במדינה אשר סברו עד כה כי תקופת ההשבה המרבית בה ניתן לחייב רשות שלטונית להשיב כספים שנגבו מהציבור שלא כדין במסגרת תובענה ייצוגית היא 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת אישור הייצוגית. שופטי ביהמ"ש העליון הבהירו כי הגם שהשמירה על הקופה הציבורית חשובה, לרשויות אין זכויות יתר להמשיך בגבייה הבלתי חוקית ללא סוף.
ההחלטה ניתנה במסגרת סאגה משפטית ארוכה שראשיתה בשנת 2007, בתביעה ייצוגית שהגיש רו"ח עופר מנירב נגד רשות המסים בגין תשלומים שגבתה מציבור המייצגים (רו"ח, עו"ד ויוע"מ) שלא כדין במשך שנים, על ביצוע פעולות במערכת המיחשוב שלה (שע"מ). הרשות הפסידה בתובענה ייצוגית אך ביקשה מבית המשפט כי יצמצם את תקופת ההחזר שתידרש להשיב לציבור ל-24 חודשים בלבד, כך שההחזר יעמוד על כ-25 מיליון שקלים בלבד. זאת, בטענה כי החוק מגביל את ההשבה הנדרשת מרשויות המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וחייב את רשות המסים להשיב תשלומים שגבתה במשך למעלה מ-7 שנים, בהיקף עשרות מיליוני שקלים, אך הרשות ערערה על כך לבית המשפט העליון - וערעורה התקבל. הדיון בתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך קביעת ההחזר הכספי המצומצם מאוד מהרשות לתובעים, וכן לצורך הפחתת סכום הגמול ושכר הטרחה שיקבלו התובע הייצוגי ובא כוחו. לאחר שחושב הסכום החדש, הגיש עופר מנירב, באמצעות עו"ד סביר רבין, בקשה לדיון נוסף לבית המשפט העליון.
הבוקר, 13 שנים לאחר שהוגשה התובענה הייצוגית, הגיעה הסאגה המשפטית לסיומה בבית המשפט העליון, כאשר חמישה שופטי העליון קבעו כי על הרשות להשיב כספים שגבתה שלא כדין במשך 7 שנים, וכלל בקבוצה גם את התובעים שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר שהתביעה אושרה בביהמ"ש המחוזי.
"בית המשפט יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור - ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה", קבע ביהמ"ש העליון. תוצאה אחרת קובע ביהמ"ש העליון, עלולה לעודד את הרשות להמשיך בגבייה הבלתי חוקית.
ההחלטה ניתנה במסגרת ערעורים שהוגשו על פסק-דינה של השופטת יהודית שיצר מאוגוסט 2015, במסגרתו חייבה את רשות המסים להחזיר לציבור המייצגים עשרות מיליוני שקלים, בגין תשלומים שגבתה מהם שלא כדין במשך שנים. זאת, עבור שאילתות שנשאלו על-ידם עבור לקוחותיהם באמצעות מערכת שע"מ.
שכ"ט של 6.7 מיליון שקל
החלטת המחוזי - שקיבלה את תביעתו הייצוגית של רו"ח עופר מנירב, לשעבר נשיא לשכת רו"ח - הייתה דרמטית לא רק בגלל סכום ההשבה שנקבע בה, אלא שהיא פתחה את הפתח לקבלתן של כ-60 תביעות נוספות, בהיקף של כ-20 מיליון שקל, שהוגשו נגד רשות המסים באותו עניין על-ידי עשרות משרדי רו"ח - ושלא נדונו עד לקבלת ההכרעה בתביעתו העקרונית של מנירב.
תקופת השבת הסכומים שנגבו שלא כדין נתחמה על-ידי המחוזי לתקופה של שנתיים לפני הגשת התובענה (פברואר 2005), ועד מועד אישורה כייצוגית (מאי 2012) - כלומר למעלה משבע שנים. רשות המסים הצהירה כי בתקופה זו, בשנים 2005-2011, גבתה כ-40 מיליון שקל ממייצגים שהשתמשו בשע"מ. הסכום הסופי הכולל עמד אז על סך של כ-53 מיליון שקל, כולל ריבית והצמדה.
על החלטת המחוזי הוגשו ערעורים הן מטעם מנירב והן מטעם רשות המסים. מנירב טען בערעורו כי היה על ביהמ"ש לחייב את הרשות בהשבת כספים נוספים. בערעור הרשות - באמצעות עו"ד יורם הירשברג מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה - נטען כי יש להגביל את תקופת ההשבה של הכספים לציבור לשנתיים בלבד מאז הגשת התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית.
השופטים, יורם דנציגר, אורי שהם ונעם סולברג, דחו את הערעור שהגיש מנירב, וחלק מערעורה של המדינה אולם, קבעו כי ערעורה של רשות המסים מתקבל ביחס להגבלת תקופת ההשבה. נקבע, כי תקופת ההשבה בה תחויב הרשות תעמוד על 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת אישור התביעה כייצוגית בלבד.
מחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים בערעור, עסקה בשכר-הטרחה שנפסק לטובת עורך-הדין בתביעה הייצוגית והגמול לתובע הייצוגי (מנירב). המחוזי קבע כי רו"ח מנירב יקבל מהמדינה גמול של 2 מיליון שקל; ובא-כוחו, עו"ד סביר רבין, יקבל שכר-טרחה בסכום עתק של 6.7 מיליון שקל.
השופט דנציגר קבע כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המחוזי בנוגע לאופן חישוב שכר-הטרחה, ואולם היות וסכום ההשבה הופחת משמעותית - לאור קיצור תקופת ההשבה משבע שנים לשנתיים בלבד - בהתאם לכך יופחתו גם סכומי הגמול ושכר-הטרחה לתובע הייצוגי ובאי-כוחו. הצדדים נשלחו לערוך חישובים של הסכומים הסופיים - הן של ההשבה, והן של שכר-הטרחה הנגזר מהפחתתו.
מנירב לא ויתר. לאחר שנערכו החישובים הסופיים בבית המשפט המחוזי הוא הגיש בקשה לדיון נוסף לבית המשפט העליון - וזכה בפסק דין עקרוני שלא רק שמחייב את רשות המסים בסכום עתק, אלא מחייב את כל רשויות השלטון בקוד התנהלות וגבייה זהיר יותר מול הציבור.
בלב הדיון הנוסף ניצב סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, הקובע כי "אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות".
סעיף זה מגביל את סעד ההשבה בתובענות ייצוגיות כלפי המדינה ורשויותיה, והוא נמנה על שורת הוראות ייעודיות שמטרתן ליישם איזון בין הרצון להשתמש בתובענה הייצוגית ככלי להרתעת הרשות הציבורית, למניעה ולהפסקה של גבייה בלתי חוקית תוך איחודן של תביעות פרטניות לתביעה אחת, ובין הרצון למנוע פגיעה קשה בניהול התקציבי של הרשות.
הצדדים היו חלוקים בשאלת הביטוי המעשי שניתן לאיזון הזה - או, במילים אחרות, בשאלת היקף הגבלת תקופת ההשבה. רשות המיסים אימצה את הפרשנות המצמצמת, וסבורה כי סעיף 21 קובע לתקופה זו הן גבול תחתון ("ממתי" אפשר לחייב את המדינה), והן גבול עליון ("עד מתי" ניתן לחייב אותה). לעומתה, סבר עופר מנירב שהסדר ייחודי זה נדרש רק לשאלה הראשונה, כך שאת התשובה לשאלת "עד מתי" יש לדלות מהסדריו הכלליים של חוק תובענות ייצוגיות - בהם סעיף 10, העוסק בהגדרת הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה וקובע כי ביהמ"ש רשאי להתיר צירוף של אדם לקבוצה הייצוגית גם אם הוא לא היה כלול בהחלטה המאשרת את התביעה הייצוגית שהוגשה.
ההגנה על הרשות - מעודדת גבייה בלתי חוקית
השופט ניל הנדל שכתב את פסק הדין המרכזי - בהסכמת השופטים דפנה ברק ארז, עוזי פוגלמן, יצחק עמית ונעם סולברג - ציין, כי לשון החוק "סובלת" הן את הפרשנות המצמצמת והן את הפרשנות המרחיבה, וגם תכליות החוק נוטות לשני הכיוונים. "אל מול תכלית השמירה על הקופה הציבורית ועל תפקודה התקין של הרשות, ניצבות תכליות כלליות וקונקרטיות נוספות של החוק - החל באכיפת החוק והפסקת ההפרה, עבור בהגנה על זכויות היסוד של הנפגעים מהפרת הדין, וכלה בשיקולי היעילות", ציין הנדל וקבע כי עמדת היא כי האיזון הראוי נוטה במובהק לזכות הפרשנות המרחיבה.
"אכן, המחוקק ראה בשיקולי התקציב עילה לשלילת סעד ההשבה בהליך הייצוגי לגבי תקופת הגבייה הבלתי חוקית המוקדמת (למעלה מ-24 חודשים עובר למועד הגשת בקשת האישור) - למרות הפגיעה בזכויות, והחריגה מעקרון השוויון. אולם, הפרשנות המצמצמת את סעד ההשבה גם ביחס לתקופת הגבייה המאוחרת (קרי, זו שבוצעה לאחר הגשת בקשת האישור) לוקה בשלושה: ראשית, היא מעצימה במידה ניכרת את הפגיעה ביתר תכליות החוק. שנית, היא חותרת גם תחת אכיפת החוק והפסקת ההפרה - לה ניתן, כאמור, מקום מרכזי בהקשר של תביעות השבה נגד רשות: היא מעודדת את הרשות להתמיד בגבייה הבלתי חוקית, ומביאה לכך שכספים אלה יישארו בקופתה למרות ש"ההגינות מחייבת שרשות לא תהנה מפירותיה של גבייה שנעשתה שלא כדין". שלישית, ההצדקה שהיא מעניקה לפגיעה הגורפת בזכות להשבה מאבדת מכוחה, משום שבתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור הרשות כבר מודעת לסיכון המשפטי הנשקף לה, ובידיה להגן על תקציבה ותפקודה בדרכים פוגעניות פחות (לרבות הודעת חדילה)".
לכן, קובע הנדל, "סעיף 21 לחוק מציב את הגבול התחתון של תקופת ההשבה - אך אינו מתיימר לצמצם את גבולה העליון, הנגזר מן ההוראות הכלליות שבסעיף 10 לחוק תובענות ייצוגיות. פרשנות זו שוללת את תחולת הפטור הגורף מהשבה שמעניק סעיף 21, אך מותירה לרשות הגנה נקודתית במקרי הצורך".
עוד מציין הנדל, כי "בהעדר הוראה המחייבת את הצמצום לא מצאתי נימוק בתכלית האובייקטיבית כדי להפוך את התקופה שבין 'השנתיים' לבין מועד פסק הדין, כאילו זהו 'שטח מת' שאינו מעניינה של התובענה. הרי הכלל הוא רצף בחינת התביעה ממועד הגשתה ועד למתן פסק הדין. אמנם, הצמצום משרת את האינטרס של המדינה לחסוך את תשלום ההשבה, אך לא די בכך אם הוכח שעילת התובענה הייצוגית בדין היא".
השופטת דפנה ברז ארז דחתה בפסק הדין את טענת רשות המסים שקיים חשש כי הרחבתה של הקבוצה ביחס לעתיד עלולה להגדיל את חשיפתן של הרשויות לתובענות ייצוגיות להשבת כספים בגין תקופה שעשויה להיות ממושכת, וכתבה: "התשובה לכך היא, בראש ובראשונה, שחוק תובענות ייצוגיות ביקש לאזן בין ההגנה על הרשויות לבין ערכים חשובים אחרים, ובהם הגנה על השוויון בפני החוק ועל שלטון החוק, במובן של הגנה מפני גבייה בלתי חוקית. כמו כן, משהוגשה בקשת האישור, הרשות יכולה לגדר את סיכוניה - היא כבר מודעת לאפשרות שתחויב בהשבה, ועליה לכלכל את מעשיה בעתיד בהתאם... השאלה האמיתית שבפנינו לא עוסקת בבחירה בין הגנה נוספת על הרשות לבין מניעתה. היא מכריעה בין ריבוי הליכים לבין ריכוזם במתכונת יעילה".
השופטת הוסיפה כי התוצאה האמורה אינה "הרע במיעוטו" וקבעה כי "לא יכול להיות ספק שהמחוקק רשאי לשקול את הצורך בהבהרה או תיקון של חוק תובענות ייצוגיות. אולם, חשוב לזכור כי זכויות היתר שכבר ניתנו לרשויות בחוק במתכונתו הנוכחית אינן מובנות מאליהן ומבטאות איזון חוקתי עדין".
יצוין כי לא כל שופטי העליון הסכימו עם כל הנימוקים שפירט הנדל בפסק דינו, אך כולם הגיעו לאותה תוצאה המחייבת את הרשות בהשבה המלאה.
ביהמ"ש קבע כי כל קביעותיו המקוריות של ביהמ"ש המחוזי בתוקף, לרבות הקביעות בנוגע להיקף הגמול של מנירב ושכר הטרחה של בא כוחו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
