מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס / צילום: יוסי זמיר
בינואר 2021 אמור להיפתח משפטו של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, באשמה כי סחר עם רה"מ בנימין נתניהו בקו המערכתי של קבוצת ידיעות אחרונות תמורת העברת "חוק ישראל היום". המשפט המתקרב, מאיץ באופן משמעותי את הניסיונות של מוזס לבצר את שלטונו כשליט הבלתי מעורער ב"קבוצת ידיעות אחרונות", על ידי הוצאת בעלי מניות שיכולים לפעול נגדו או אפילו להקשות עליו במהלך המשפט, ובוודאי אם יורשע. לכן דוחף מוזס בחודשים האחרונים להשלמת עסקה לרכישת 34% מהמניות שהיו בבעלות אליעזר פישמן והיום נמצאות בכינוס נכסים של בנק הפועלים, ו-7.5% המניות של משפחת יודקובסקי, המשועבדות כיום לבנק דיסקונט.
המניות לא אמורות להירכש על ידי מוזס האיש אלא על ידי ידיעות אחרונות כחברה. למוזס אין שליטה בידיעות (הוא מחזיק רק ב-24% ממניות הקבוצה), אולם יש לו שליטה בדירקטוריון (56%), כך שלמעשה רכישת המניות של העיתון על ידי העיתון תפעל בראש ובראשונה לטובתו. אלא שבדרך הוא נתקל בהתנגדות קשה של משפחת יודקובסקי, המחזיקה ב-9% מהמניות, ושמנהלת נגד ניסיונות ההשתלטות של מוזס מאבק מר, שהוא גם משפטי.
היסטוריה של איבה ומאבקי שליטה
השבוע הוגשה לבית המשפט בתל אביב בקשה לצו מניעה - אחת מיני רבות - שבו מבקשת משפחת יודקובסקי, לבלום עוד צעד שהוביל נגדה האיש הדומיננטי ב"קבוצת ידיעות אחרונות", נוני מוזס, כחלק מניסיונותיו לבצר את שליטתו בקבוצה.
הפעם עוסקת התביעה בבקשה להכריז על החלטה שהועברה באסיפת הדירקטוריון, שלפיה זכות הסירוב שיש לבני משפחת יודקובסקי על רכישת מניות בקבוצה איננה חוקית ולכן מבוטלת, כלא תקפה. בהמשך נגיע לסיבה בעטיה הפקעת זכות הסירוב כה חשובה למשפחת יודקובסקי. בין משפחת יודקובסקי לנוני מוזס שוררת איבה רבת שנים, ששורשיה נעוצים במאבקי שליטה. בני משפחתו של העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות", דב יודקובסקי, מחזיקים במניות מיעוט בקבוצה, ומיוצגים בדירקטוריון על ידי דוד ליבר, בעלה של הבת אתי, ואשר מוזס הביא לסילוקו.
לאקט הסילוק היו עבור יודקובסקי ומשפחתו השלכות שהן לא רק אמוציונליות אלא גם כלכליות ובין הצדדים נשאר הרבה דם רע. ובכל זאת, ליבר מכהן כדירקטור כשני עשורים במהלכן רק חלקים קטנים מאותה איבה זלגו החוצה, אולי כי יכולת ההשפעה שלו כמייצג בעל מניות מיעוט הייתה מוגבלת. בדיוק כמו שהאופן בו מתקבלות ההחלטות העסקיות בדירקטוריון נשמרו בסוד, בקרב יודעי דבר מעטים.
אבל היחלשות העיתונות המודפסת בכלל ושל "ידיעות אחרונות" בפרט, גם במישור הכלכלי וגם בקביעת סדר היום; החקירות בתיק 2000 שהפכו בהמשך לכתב אישום בו נאשם מוזס כי יטה את קו הסיקור של ידיעות אחרונות תמורת חוק ישראל היום; וכנראה גם מצבו הכלכלי האישי של מוזס - אלה דחפו אותו לבצע צעדים שגרמו לנורות האזהרה להידלק במשפחת יודקובסקי והפכו את ליבר עצמו מדירקטור לא מרוצה לשותף מציק, המבקש מידע, ובסופו של דבר פונה כדי לקבל את המידע באמצעות בית המשפט.
התביעה שהגיש שופכת לראשונה אור על האופן שבו מתנהל דירקטוריון "ידיעות אחרונות", ובו זמנית מותיר לא מעט שאלות פתוחות לגבי המניעים והאינטרסים שהניעו את בעלי המניות והנושים. הערך של השאלות הללו הוא לא מציצני: "ידיעות אחרונות" אומנם נחלש עם השנים, אך עדיין מדובר בכלי תקשורת מרכזי ומשפיע, שלהתנהלות בו יש השלכות על הציבור הרחב והעובדים בקבוצה.
משפחת יודקובסקי שואלת שאלות
כאמור, ליבר ישב בדירקטוריון הקבוצה 20 שנה. אהבה גדולה לא הייתה שם, וכבעל מניות מיעוט, דעתו לא ממש נחשבה, אך זה כשלעצמו לא היה מגיע כנראה לכדי תביעות משפטיות. אבל בשלב כלשהו, זמן לא רב לפני שהתפוצצה ברעש פרשת תיק 2000, החל מוזס להוביל מהלכים שגרמו לבני המשפחה לשאול שאלות.
הראשון היה ב- 2016 - כאשר ארבע שנים לפני סיום תקופת הסכם הניהול של מוזס התבקש הדירקטוריון לאשר לו הסכם ניהול חריג ל-12 שנה. החוזה הוכן במשרד של עו"ד פיני רובין - בעבר עורך דין של ידיעות שישב הפעם בכובע של הכונס מטעם הבנק. במשפחת יודקובסקי לא הבינו מדוע צריך לאשר הסכם כה חריג. בהמשך התבקש הדירקטוריון לאשר למוזס הלוואה בסך 20 מיליון שקל - הכונסים לא התנגדו למהלך, אולם ליבר המשיך להקשות בשאלות בנוגע לסיבות שבעטין דרוש למוזס הכסף ובסופו של דבר ההצעה ירדה מהפרק.
בין לבין פרסם העיתונאי רביב דרוקר כי מוזס קיבל הלוואה אישית של 65 מיליון דולר מבנק הפועלים - שמחזיק כידוע בשעבוד 34% מהמניות של "ידיעות אחרונות" (המניות שהיו בעבר בידי אליעזר פישמן). בהמשך, כך על פי התביעה, הבין ליבר כי מוזס הפסיד כמה שנים קודם לכן כמיליארד שקל על הימורים בשערי מטבע של מטבעות בכסף של הקבוצה.
הפרסום על החוב האישי הביא לחשש. במקביל מוזס סחר גם בחשבונו הפרטי, ובני המשפחה ביקשו לבדוק את כל העסקאות שנעשו בעיתון כדי לוודא שמוזס לא השתמש בכסף של העיתון כדי לחלץ עצמו מפוזיציות אישיות. היה זה כבר לאחר שתיק 2000 הפך לחקירה גלויה, וליבר דרש בישיבת דירקטוריון כי מוזס ישעה עצמו מניהול העיתון. בנק הפועלים התנגד למהלך ומנע אותו בתירוץ של שיקולים כלכליים ובטענה שיש קשר בין נוכחותו של מוזס בקבוצה להצלחתה.
בשלב הזה הוגשה התביעה, וליבר דרש מספר צעדים ביניהם להשעות את מוזס, לבטל את חוזה ההעסקה ארוך הטווח שלו, את המימון של למעלה ממיליון שקל שהעמיד לו העיתון למימון הגנתו וכדומה. חלק ניכר מהבקשות נגעו לחשיפת מידע - מה החובות שיש למוזס לגורמים שונים בשוק - כדי להבין האם יש ערבוב בין המתרחש עם הכסף הפרטי שלו לכסף של החברה, מה סבך האינטרסים של מי שמנהל את הקבוצה וכדומה.
כך למשל ביקשה המשפחה לחשוף האם למוזס יש חוב אישי לבנק הפועלים - מה שעלול להשפיע על שיקוליהם של שני הצדדים בהתנהלותם זה מול זה ומול העיתון. דוגמה נוספת היא הסיבות שהביאו למימוש בשווי נמוך של אופציית המניות שהייתה ל"ידיעות אחרונות" בהוט. ב"גלובס" נחשף כי איש העסקים יצחק תשובה והבעלים של הוט פטריק דרהי הילוו למוזס כסף. לידיעות הייתה אופציה לרכישת מניות הוט. ב-2016 מומשה האופציה ובסמוך למימוש נעשה מימוש דומה על ידי חברת מוניטין שבשליטת משפחת בר און (מבעלי "גלובס"). בתצהיר שנתנה בהמשך מו"ל "גלובס" אלונה בר און (ראו גילוי מלא), נטען כי המחיר ששילם דרהי לידיעות היה נמוך משמעותית ביחס להערכת השווי שהייתה לחברה, ונמוך גם ביחס למחיר בו מוניטין מימשה את האופציה.
סיפור של כסף יותר מאשר של אמוציות
בתעשייה אוהבים לצבוע את הסיפור בין מוזס למשפחת יודקובסקי בפן כמעט רומנטי, של אמוציות ודם רע, מהלך של נקמה משפחתית במי שהוציא את יודקובסקי האב החוצה. ייתכן שגם לכך יש חלק במלחמה, אבל סביר שהיום הסיפור הוא בראש ובראשונה על כסף. למשל, במשפחת יודקובסקי מעריכים שהעסקה עם דרהי גרמה לידיעות נזק של לפחות 60 מיליון שקל. מאחר שהם בעלי מניות בידיעות משמעות התשלום הנמוך תמורת המניות הוא נזק של מיליונים גם לכיס שלהם.
גם עסקת רכישת המניות שאמורה הייתה לצאת לפועל לפני מספר חודשים במסגרתה אמורה הייתה "חברת ידיעות אחרונות" (לא מוזס באופן אישי) לרכוש את המניות של בנק הפועלים, של משפחת יודקובסקי וחלק ממניותיה של מרים (מימי) נופך- מוזס, הייתה אמורה לשיטתם להסב להם נזק.
אומנם כשהתפוצצה העסקה הגדירו הכונסים את הסיבות לכך כ"מחלוקת עתיקת יומין" אבל ממסמכי המשפט עולה סיבה אחרת: בתגובה של ידיעות על העסקה שלא קרתה נטען כי בגלל הקורונה ביקש מוזס לשלם פחות על המניות, הבנקים הסכימו אבל משפחת יודקובסקי - שמדובר בכספה הפרטי - סירבה.
לאחרונה התברר כי הניסיון של מוזס להשתלט על "ידיעות אחרונות" התחדש, ובדירקטוריון כבר הכינו את השטח על מנת לבצע עסקה כזאת. כך למשל ביטל הדירקטוריון את זכות הסירוב של משפחת יודקובסקי, שאפשרה למשפחה לרכוש בעצמה חלק מהמניות למשך שנה. מאחת התגובות בתביעה עולה כי מוזס מבקש להשלים את העסקה עד סוף דצמבר, וביטול האופציה ישלול מהמשפחה את האפשרות לטרפד אותה. סביר שהתאריך הזה קשור לסוגיות חשבונאיות, אולם קשה להתעלם מכך שבינואר צפוי להיפתח משפטו.
בבקשה לצו המניעה נטען כי זכות הסירוב הייתה נותנת למשפחה אפשרות לקנות חלק מהמניות (למשל רק זכויות יסוד שנותנות חלק בניהול) ושבמשפחה החליטו לבטל את העסקה הקודמת לאחר שהודיעו שמתכוונים לקנות חלק מהמניות. לא מן הנמנע כי ההודעה היא צעד טקטי כדי ללחוץ על מוזס לשפר את המחיר, ולא באמת מתוך כוונה לקנות.
כך או כך, בבקשה נטען כי משפחת יודקובסקי חוששת שהעסקה המתגבשת שוב היא גזר דין מוות לעיתון, מכיוון שכדי לרכוש את המניות יידרש שיעבוד נכסים לצורך הלוואה גדולה, שהעיתון לא יהיה מסוגל להחזיר.
מי יבצע את הרכישה?
מוזס לא אמור לרכוש את המניות שבידי הבנקים (ואחרים שירצו למכור) מכספו האישי - מי שאמור לבצע את הקנייה הוא החברה כגוף מסחרי. כלומר, אם העסקה תצא לפועל, בקבוצה יהיו 40% מניות "רדומות" שאינן שייכות לאיש.
בשלב הזה איש איננו מדבר בגלוי על מספרים, ובעלי "ידיעות אחרונות" הודיעו בבית המשפט שאין עדיין הערכת שווי. אולם בסיבוב הקודם שווי הקבוצה שהובא לבית המשפט לאישור עמד על 650 מיליון שקל, וכיום על פי מקורבים, לאחר "הנחת קורונה", יעמוד השווי של הקבוצה קרוב יותר ל-600 מיליון שקל. מה שאומר שכדי לרכוש את חלקם של הבנקים יידרשו כ-250 מיליון שקל.
על פי מקורות בתעשייה, בקבוצת ידיעות לא יתקשו להעמיד בטוחות לצורך זה - בין היתר באמצעות הון עצמי (תקופות ארוכות לא חולקו בידיעות דיבידנדים, הכסף של מכירת השטח לעזריאלי שחלקו עדין קיים, ובניין המערכת בראשון לציון שאיננו משועבד).
איך תשפיע הרכישה על "ידיעות"?
העסקה, אם תתממש, לא אמורה לשנות דבר לקבוצה כעסק. מבחינה ניהולית, במציאות היומיומית לא יחול שום שינוי. מוזס היה ונשאר השליט הבלתי מעורער, וכל עוד הוא בתפקיד, על פיו יישק דבר. עם זאת, העסקה תבצר את מעמדו האישי באופן סופי בקבוצה.
נזכיר כי עד עתה, למרות שהוגש נגדו כתב אישום שנוגע ישירות לניסיון לסחור בקו המערכתי של העיתון, לא צלח המהלך להזיז את מוזס מכיסאו. גם בנק הפועלים, באמצעות הכונס, נתן לו גב. נזכיר כי בעבר נסמך המשולש בנק הפועלים-מוזס-ידיעות אחרונות על אינטרסים משותפים - חלקם סמויים מהעין. אלא שכיום בבנק נושבות רוחות חדשות. דב קוטלר, מנכ"ל הבנק, לא מיישר קו עם כל דבר שההנהלה הקודמת נגעה בו, ועל פניו, נראה כי הוא הרבה יותר נחוש למכור את המניות המשועבדות ולהיפטר ממה שנתפס כתפוח אדמה לוהט, שמצריך משנה זהירות. באקלים של היום, כלל לא בטוח שהבנק יוכל להרשות לעצמו להצביע שוב לטובת הישארותו של מוזס, אם ההצעה שוב תועלה בדירקטוריון - ונראה שמוזס לא ירצה לקחת את הסיכון.
על כך יש להוסיף גם עלויות כספיות גדולות של עורכי דין למימון הגנתו, שעליהם סביר שאיננו רוצה לתת דין וחשבון או להיות תלוי באישור של מישהו. קשה גם להתעלם מסוגיית הכוח - אומנם קבוצת ידיעות על שלוחותיה נחלשה עם השנים, אבל עדיין מדובר בקבוצת תקשורת משפיעה, מה שנותן הגנה מסוימת למי שעומד בראשה.
מה מניע את מוזס?
לכל הסאגה הזו יש גם פן אמוציונלי משפחתי. מוזס על פי מקורביו קשור לעסק המשפחתי באופן שאין בינו לבין הכלכלה מאומה, וגם שיטת הניהול שלו איננה כלכלית או רציונלית. מוזס מנהל את העסק בשיטת 'הפרד ומשול'. זה אולי שומר אותו חזק ואת המנהלים שלו מוחלשים, אבל גם מונע מהעסק להבריא.
האמוציות והאינטריגות מנעו ממנו לבצע צעדים כואבים מתבקשים שנדרשו לפני שנים כמו למשל איחוד מערכות בין ynet עם העיתון, או לפחות בחלקים הכלכליים בהם קל יחסית לחבר. אבל מאבקי השליטה של הדרגים מתחתיו והרצון לשמר אותם דרך הפרד ומשול, מונעים את ביצוע המהלכים הניהוליים המתבקשים, ויש לכך השלכות גם על האפשרות למצוא קונים למניות שהם לא מבעלי ידיעות וגם על התנהלות העובדים.
ידיעות כמו כל קבוצות התקשורת מתמודד עם המשבר של העיתונות הכתובה בשל השינוי בהרגלי צריכת התוכן, ועם משבר הקורונה שפגע גם בצד שהיה עד עתה החלק הרווחי של הקבוצה - ynet.
אם בשנים האחרונות העיתון הפסיד כסף אך ynet נשא אותו על גבו, השנה הנטל כבר גדול מדי. בשלב הזה הבעיה מתגלגלת לעובדים: הנהלת ידיעות הודיעה כי בכוונתה לפטר עשרות עובדים, וב"גלובס" חשפנו כי הוחלט על סגירת רשת המקומונים "ידיעות תקשורת".
אין ספק כי בקבוצה נדרשת התאמה לעולם החדש, וההתאמה משמעותה בין היתר גם שליחת עובדים הביתה. אלא שהכסף שילך כנראה לביצור מעמדו של המו"ל הנאשם בפלילים היה יכול להיכנס במקום זה לתוך הקבוצה עצמה, לפיתוח אפיקי צמיחה חדשים, לפיצוי של מי שיאלץ לעזוב. להבראה. במקרה כזה אולי העסק גם היה הופך כלכלי, ואפילו היו לו קונים. אבל זה כנראה לא בסדר העדיפויות של מי שמופקד כרגע על ההגה.
דוד ליבר ובנק הפועלים סירבו להגיב לדברים. מטעמו של ארנון (נוני) מוזס, טרם התקבלה תגובה.
*** גילוי מלא: ארנון (נוני) מוזס הוא מו"ל קבוצת "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט", שנמצאים בתחרות עם "גלובס".
*** חזקת החפות: ההליכים המשפטיים בעניינו של ארנון (נוני) מוזס בעיצומם. מוזס הוא בגדר חשוד, מכחיש בתוקף את המיוחס לו, ועומדת לו חזקת החפות.