דף מתוך הרומן הגרפי “מנהרות” / צילום: צילום מסך
לאחרונה חשף צה"ל עוד מנהרת טרור, ובמהדורות החדשות נמסר כי "צה"ל עדיין לא יודע מי חפר את המנהרה, אך מטיל אחריות על חמאס".... לא שיש משהו מצחיק בידיעה הזו, אבל ברור לי שחיוך גדול הסתמן על פניהם של רבים מאלה שקראו את ספרה החדש של רותו מודן, "מנהרות" (הוצאת כתר), שהאירוע החדשותי הנוכחי מתכתב איתו בצורה משעשעת בהרבה ממה שדובר צה"ל יכול לשער.
"מנהרות" הוא רומן גרפי נוסף מבית היוצר של מודן, שכמו קודמיו - "קרוב רחוק" ו"הנכס" - מצליח לחבב את הז'אנר גם על אלה שאינם הקהל הטבעי של הסוגה המצוירת. לא רק לחבב - שני הספרים היו להצלחה גדולה, תורגמו ל-15 שפות וזכו בפרס אייזנר (פרס אמריקאי הנחשב לאוסקר של תעשיית הקומיקס) בקטגוריית הרומן הגרפי הטוב של השנה. יש סיכוי טוב ש"מנהרות" לא יפגר אחריהם.
הגיבורה, נילי ברושי, בתו של ארכיאולוג פורץ דרך ששקע בדמנציה, חוזרת בסתר לאתר החפירות הנטוש של אביה כדי להשלים את מלאכתו. נילי משוכנעת שאביה עמד לחשוף ממצא ארכיאולוגי שקיומו יזעזע את המזרח התיכון כולו, ה"גביע הקדוש" של הארכיאולוגים, שחופרים, הרפתקנים ורודפי חלומות מחפשים אחריו כבר מאות שנים.
עיקר המוטיבציה שלה הוא להשיב את כבודו האבוד של האב ואת התהילה שנגזלה ממנו במרמה לפני 35 שנה, בידי שותפו, פרופסור מוטקה שריד, שביסס קריירה שלמה כראש חוג לארכיאולוגיה על התגליות שגזל מברושי האב.
נילי מארגנת חפירה פיראטית עם צוות הזוי במיוחד, שכולל אספן עתיקות אובססיבי, מבריחים פלסטיניים, עסקן דתי רב תושייה, חבורה של נערי גבעות שלומיאלים ואת בנה בן השבע שמבריז מבית הספר.
מכיוון שהחפירה מתרחשת בשטחים, סביב ומתחת לגדר ההפרדה, היא מזמנת קרוסלה שלמה של גורמים שעולים ויורדים בסחרחרת - מצה"ל ועד דאע"ש, מסוחרי עתיקות מושחתים ועד אקדמאים רודפי כבוד - וכולם מתנגשים זה בזה בקומדיה-טרגדיה של טעויות, שקרים וסיטואציות אבסורדיות.
אף שקל לקרוא את "מנהרות" כמשל פוליטי מקומי על ישראלים ופלסטינים (ובמידה רבה הוא אכן כזה), יהיה חבל לרדד אותו לידי כך, כי יש בו יותר. קודם כול זה פשוט סיפור טוב, שיכול גם להיות סרט הרפתקאות מצוין, עם הרבה רגעים מרגשים, סיטואציות אבסורדיות ומצחיקות, דמויות מגניבות ומערכות יחסים מעניינות.
כזהו לדוגמה הרגע שבו נפגשים שני צוותי חפירה - הפלסטיני והארכיאולוגי - באמצע הדרך. זו גם מעין פרודיה על חופרי נקבת השילוח (עוד מנהרה לאוסף), אבל גם משל פוליטי על המפגש היהודי-ערבי ועל היכולת (או אי היכולת) לאחד כוחות למען מטרה משותפת.
באותה מידה שזה משל שנון על יחסי העמים ("אנחנו היינו כאן קודם"; "אנחנו היינו כאן קודם"; "תלוי ממתי סופרים"), זה גם סיפור על בני אדם בשר ודם - משפחות, יחסי כוחות באקדמיה, קנאת אחים - והכול משתלב בפאזל אמין להפליא.
הסיפור, כמו הקו הציורי, נקי ומהודק. אין כמעט פרט מקרי או מרושל. המטען לאייפון מהמערכה הראשונה יורה באחרונה, משפט מקרי של הרלש"ית של המח"ט מתגלה כרמז מקדם ואפילו הפרה אינה רק ניצבת.
היכולת של רותו מודן לספר סיפור ולבנות דמויות מוכיחה שלא משנה מהו הז'אנר, סיפור הוא סיפור ודמויות הן דמויות. כולם היו בניה. גם כשהיא מתארת - בקו ובמלל - חבורה של נערי גבעות משיחיים, הם לא קריקטורה בנאלית. הם אומנם גזענים ("אי אפשר לסמוך על ערבים"; "אתם תהיו עבדים שלנו אחרי שהמשיח יגיע") אבל גם חמודים, ילדותיים ומצחיקים, הפוגה קומית בסיר הלחץ הכללי.
כך גם העסקן הדתי-לאומי הנכלולי, שמתגלה כבעל לב ומצפון, שכל ותושייה.
אפילו דמויות צדדיות - שירלי המטפלת הפיליפינית של האב, מהדי הפלסטיני שגם לו יש חיים משפחתיים מורכבים, הבן של נילי שמתפתח מילד מעצבן לגיבור קטן שמציל את המצב - כולם זוכים למגע אוהב, לאפיון ויזואלי ייחודי ואנושי ולהומור אינטליגנטי שמלגלג עליהם ברוח טובה.
הרבה מנהרות יש בספר הזה - מנהרות הכותל, מנהרות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא כנגד הכובש, מקומות מסתור תת-קרקעיים מימי המרד הערבי כנגד הכובש, ומנהרות הברחה לירקות ולאנשים שנתקעו במחסומים ומנהרות טרור, ויחד הן מספרות את סיפורו של הטִרלול המזרח-תיכוני כולו.
ואם כבר חופרים, בואו ניזכר במנהרות נוספות: זו של תיאטרון גשר בהצגה "במנהרה" ובספר "המנהרה" של א.ב יהושע, שגם הן הפגישו יהודים וערבים מתחת לאדמה וחשפו את הטמון מתחת לפני השטח, תרתי משמע. כל שנותר כעת הוא לחפש את האור שבקצה המנהרה, או לפחות לצאת בשלום מצדה השני, עד ששוב יודיעו מדובר צה"ל על חשיפת המנהרה הבאה, ושוב לא נדע אם לצחוק או לבכות.