עידן עמית / צילום: שחר דנון
"אתה עובד ויוצר בחדרי חזרות ואומר לעצמך, 'מי יודע מתי אני אפגוש קהל'. אני מאוד אוהב לשבת בתוך הקהל בהצגות שלי, לחוש את הקשר איתו, וגם להיות קהל בהצגות ובמופעים של אחרים. זה חסר לי כאדם, כבן אנוש. כל עולם התרבות חסר לי. המגפה הזאת השפיעה על הרבה דברים ועל הרבה מקומות בעולם ואני לא מחפש אשמים, אבל התסכול על ההתנהלות בארץ ביחס לעולם התרבות גדול מאוד".
עידן עמית, במאי ויוצר בתחום תיאטרון הילדים והנוער, מתוסכל מכך שהפך לעובד "לא חיוני" ומהמינוס שלא ברור לו איך הוא יסגור אם המצב הזה יימשך. "מכעיס אותי שלמרות שאני במקסימום של המענקים, ולמרות שיצאתי מהבית לעבוד, רק כדי לראות את החוץ ולהרגיש שאני עובד ועושה משהו ולא יושב 24/7 סביב הבית וסביב עצמי, אני עדיין מרגיש פחות חיוני, כי אף אחד לא צורך אותי ולא צורך את מה שאני עושה. ואני מרגיש פחות חיוני כי זורקים לי מענקים זעומים, ואני -שלא הייתי במינוס בעבר - יושב ומגדיל את המינוסים ואת הריביות לבנקים, ורואה שבתקופה הקשה הזאת יש גוף אחר שמתעשר על חשבוני, מהריביות שאני משלם. זה אבסורד".
על ההבטחות של הממשלה הוא כבר לא סומך. "זה שצועקים וכל אחד אומר מול הטלוויזיה 'אני דואג לכם', זה כבר לא אמין. אנשים נעלמים לפינה בתוך המשבר הזה, ויש אנדרלמוסיה ומאוד מתסכל שלא עושים מספיק כדי להפסיק אותה, למעט דיבורים של שר כזה או אחר שאומר שהוא עובד בשבילי".
לפני המשבר עמית היה בשיאו. כמה הצגות שלו עלו בתיאטראות ברחבי הארץ, ובהן המחזמר "כמו גדולים" - משירי הילדים של אריק איינשטיין, "סבתא בישלה דייסה", "מסיבה בגינה", "לציונה יש כנף", "בוא אלי פרפר נחמד" וגם ההצגה "המסע אל האי", שמועמדת כעת לפרס הבמה לילדים.
"לפני המשבר, הייתה לי תקופה פורייה ועשיתי כמה הפקות ברצף. בפורים השנה הציגו יום אחרי יום את 'כמו גדולים' ו'סבתא בישלה דייסה', ואז יום למחרת - בום, סגרו את הכול.
בכל הצגה השתתפו אנשים רבים - שחקנים, מתפעלים, מוזיקאים, מנהלי תיאטראות, מפיקים ועוד, וכולם התפרנסו מההצגות האלה, וכמובן גם אני. הפרנסה של כולנו נקטעה בבת אחת".
המענקים מספיקים כדי לחיות?
"לא. הורדתי את רמת החיים שלי. בהתחלה כל הנושא של המענקים היה מאוד מבולגן ובמאי הוא הסתדר, אבל גם אחרי שזה הסתדר לא מדובר בסכומים גבוהים. למזלי, שנת 2019 הייתה שנה מאוד טובה עבורי מבחינת רמת ההכנסות של עסק עצמאי קטן, עם מחזור של עד 300 אלף שקל. אבל מה שקורה לאורך החודשים, כשאתה משלם רכב והלוואה לדירה והוצאות רגילות, אז גם אם אתה מצמצם את כל מה שלא חייבים (ואני צמצמתי ביטוחי חיים) אתה עדיין נקלע לבור כשאין לך ההכנסה השוטפת שלך. במשך כמעט שנה כל מה שהצלחתי לשים בצד ליום שחור ירד וירד וירד. ואצלנו בתיאטרון באמת אין אופק, אז אני רואה רק את הריבית שאני משלם על המינוס שלי לבנקים וזה כואב לי".
אף שתעשיית הבידור מושבתת, עמית לא יושב בבית. הוא מנסה לעבוד, אבל זה לא תמיד משתלם. "אני עובד היום הרבה יותר קשה, אבל מרוויח פחות. התעריפים ירדו דרמטית. אני מביים הצגת יחיד לאחד התיאטרונים שאני מאוד אוהב, אבל כסף אין בזה.
"בתחילת המשבר הלכתי לעבוד כקופאי בסופר. זו הייתה תוספת של 2,000 שקל בחודש. בנוסף, התחלתי לעבוד גם בתור חמ"ל ביתי של שירות שליחויות שהוקם על ידי אנשי התעשייה שלנו. אני עובד עוד 10-12 שעות מהבית אבל התוספת שאני מביא זעומה, וגם יחד עם מענקים זה לא מתקרב למה שהרווחתי לפני הקורונה".
לדברי עמית, הכול מתחיל ביחס של המדינה לתעשיית התרבות. "אתמול טיילתי עם חברה בשוק הפשפשים ומה רואים שם? תורי ענק לקנות דברים, אנשים רוקדים ברחובות ונהנים, וזה מדהים בעיניי. אבל אני נמצא בסקטור שלא חוגג כי אתה לא יודע מתי הוא יחזור לפעילות. אני מצדיע לכל החברים בתחום שעובדים קשה כדי לקדם את המאבק של התעשייה, אבל בסופו של יום העסקים שלנו סגורים הרבה זמן.
"המדינה הפקירה את התעשייה. אני נזהר בדבריי ולא אומר שרוצים למחוק את התרבות, אבל לא ייתכן שבאולם של 1,000 או 600 מקומות לא יתקיימו אירועים. אולמות שלמים עומדים ריקים, משלמים ארנונה ותשלומים שוטפים ולא נותנים לקיים בהם הופעות. צריכים לאפשר את קיום הופעות במגבלות כדי לתת לנו לצאת מהבית, לתת לקהל ליהנות מתרבות וגם למצוא את הדרך לאפשר לנו להרוויח מעט. יש מקומות רבים בעולם שגם הצליחו לפתוח את עולם התרבות ולהתייחס אליו אחרת במענקים ובתמיכה בענף".
יש מחשבות לעזוב את התחום?
"עשיתי הרבה מאוד דברים בחיים שלי, אבל הענף הזה בחר בי. הרבה אנשים לא יישארו בענף, אבל אני לא יכול פתאום לעזוב. המקצוע בחר בי. כל חיי הקפדתי ללמוד, תואר ראשון ושני ולהשתלם ולהתמקצע במקצוע הזה. אי אפשר יום אחד לקום ולעזוב הכול. אומרים לשחקנים ולאמנים לכו תמצאו עבודה. אף אחד לא מבין כמה עבודה זה להיות שחקן או אמן. זו עבודה שמתמקצעים בה.
"אני חושב על הקהל, ואני חושב על עצמי גם כעל קהל והתרבות חסרה לי. אני יושב חודשים בבית ורואה נטפליקס או ריאליטי שאני מאוד אוהב, אבל לחשוב שבמשך חודשים זה כל מה שאני עושה בערבים בבית - זה קשה. זה מתסכל אותי בתור חברה, בתור המין האנושי, שהגענו למצב הזה".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il