הסודות שלי / איור: תמיר שפר
א. הופתעתי מעוצמת ההתנגדות והכעס שעורר בי הרעיון לפרויקט לחנוכה של המוסף על האדם שהאמין בי ו/או ששינה את חיי. זה ממש עצבן אותי, בחיי, כולי התקוממתי בלי שום פרופורציה כאילו מה כבר קרה.
מאוחר יותר התיישבתי במרפסת לבחון את הסוגיה יותר לעומק והבנתי שלא כעסתי ולא התעצבנתי אלא התעצבתי כשהבנתי שעד היום לא פגשתי את האדם ששינה את חיי, אבל באמת.
כן, ודאי גם שהיו אנשים בצמתים חשובים שהאמינו בי, שידעו לזהות, שנתנו הזדמנות, וכיו"ב - לכל אלה אני מוקיר תודה נצחית. בלעדיהם, מסלול חיי בטח היה נראה שונה למדי. כן, ודאי שכל האנשים שפגשתי שינו את חיי, מי יותר ומי פחות, שהרי החיים הם השינוי המתמיד הנגרם על ידי המפגש והחיכוך עם האחר, כידוע. ברור שגלית שינתה את חיי. אבל חיים ושינויים כאלה יש לכל אחד מאיתנו, כולנו משויפים באותן פינות. לא על שינוי מהסוג הזה מדובר פה.
50 שנה אני מסתובב על פני הכדור היפה הזה, והגורל טרם זימן לי לפגוש אדם ששינה לגמרי את חיי, ברמת העומק. אני פחות או יותר כמו שהייתי תמיד, ופחות או יותר מה שרציתי להיות. יש בזה משהו קצת עצוב, לא?
ב. כבר בתור ילד ידעתי שאני רוצה לכתוב בעיתון. כן, קִראו לי פרסומת לחלומות קטנים, אבל זה מה שרציתי. חרשתי את כל בעלי הטורים האהובים: יהונתן גפן ואודטה ודניאלה ואהרון בכר ואדם ברוך ועלי מוהר ודן בן אמוץ ומנחם תלמי ורון מיברג ואפרים קישון ורבים אחרים - להצחיק, להרגיז, לנסות להבין, איזה חלום! להיות עיתונאי ולכתוב כתבות, זה מה שרציתי. לא שאיפה נאצלת, לא תועבה נקלית. סתם, תוכנית.
מה שאני לא מבין זה איך יכול להיות שב-50 שנה - שהם 18 אלף ו-250 ימים - לא זימנו לי החיים ולו מפגש אחד עם בנאדם שגרם לי לרצות לעזוב הכול, או אפילו לחשוב על לעשות שינוי אמיתי: ללמוד ביולוגיה, לעבור לגור באפריקה, לפתוח חנות למוצרי גלישה, להיות רועה צאן או מתכנת או אחד שגר בסירה במרינה, משהו, אבל כלום. מוזר, לא? באמת, איך זה יכול להיות?
כבר בתור ילד ידעתי שאני סטרייט גם אם לא ידעתי שקוראים לזה ככה. איך יכול להיות שמכל הגברים בעולם לא פגשתי אחד שהייתי יכול לאהוב? מוזר, לא? מהרגע שעמדתי על דעתי הבנתי שאני לא דתי, ואני לא דתי. נולדתי בעיר, ואני עדיין גר בעיר. רציתי להיות עיתונאי ואני עיתונאי. נולדתי בישראל, ואני עדיין בישראל. אני לא מתלונן, כן, אני מת על החיים שלי ומודה עליהם, ויחד עם זה, אני גם קצת עצוב שאלה הם החיים שלי. שום פניית פרסה, שום גלגול מחודש. חיים שלא השתנו. איזה שעמום. אני כל כך מקנא באנשים שנמצאים במקום שונה לחלוטין מהמקום שאליו רצו להגיע.
אני לא מאשים את הגורל. מאחר שהעולם מלא באנשים שיש להם את הכישרון, היכולת והכוח לגרום לאנשים כמוני לעשות שינוי מפליג בחיי, ומאחר שסביר להניח שפגשתי כמה מהם ובכל זאת שינוי לא נעשה - והם כנראה ניסו - המסקנה היחידה היא שזה הייתי אני שלא נתן סיכוי לשינוי. ואם זה ככה, מה זה אומר עליי?
ואל תנסו לייפות את התמונה ולומר לי, "דרור, אתה טיל מונחה מטרה שתמיד ידע מה הוא רוצה", כי זה לא עוזר. טוב, בעצם זה כן עוזר טיפה, אבל האמת בעיניה עומדת: זה לא שלא פגשתי את האדם ששינה את חיי - פגשתי אותו, פשוט לא הקשבתי. בטח במקום להאמין שיכולים להיות לי חיים אחרים, הייתי עסוק בלדמיין את עצמי כותב טור בתור בניין משרדים.
כן, בהחלט יש בזה משהו קצת עצוב.
ג. רגע רגע, חזור אחורה: מה זאת אומרת כותב טור בתור בניין משרדים? האמת, חברות וחברים, שלא התכוונתי לפלוט את הסוד שלי, אבל המרצע יצא מהשק. זה נכון: לפעמים אני מדמיין את עצמי כבניין משרדים באזור תעשייתי של חברה בסדר גודל בינוני, שהלוגו שלה - Dror! - מופיע על הצד הפונה אל הכביש. כמובן שאין צורך להסביר שבדמיון המודרך הזה אני בתפקיד כולם: הבניין והחברה, העובדים והעוברים בכביש.
"אני חושבת שזה משהו שקשור במתן פתרונות בזמן אמת ותחת תנאים של חוסר ודאות ללקוחות קצה בפלטפורמות תוכן במיקור חוץ או במתן שירות לוגיסטי בתחום המחשוב הקוונטי", אומרת בוודאי נהגת לחברתה בעודן חולפות על פני הבניין בשעת אחר הצהריים עמוסה, "אבל יכול להיות שאני מתבלבלת". כן כן, עונה חברתה, קראתי פעם משהו על החברה הזו, אבל לא זוכרת מה, אולי זה היה בכלל על חברה אחרת. "אין, הזיכרון שלך זה משהו", אומרת הנהגת, "יום אחד תשכחי גם אותי". תזכירי לי מי את, שואלת החברה ושתיהן צוחקות בעוד הבניין הולך וקטֵן במראה האחורית עד שנעלם מעבר לעיקול.
בקומת הכניסה לבניין, נכנסים שני עובדים למעלית; זו עובדת בפיתוח, ההוא עובד בשילוּח. שמעת משהו מלמעלה, שואל ההוא מהשילוח את זו מהפיתוח, כי אצלנו - קו שטוח. אומרים שיש עוד הרבה עבודת ניתוח, עונה זו מהפיתוח, לפני שיהיה לנו פיצוח. קשוח, עונה ההוא מהשילוח. זה בטוח, עונה זו מהפיתוח.
בינתיים, בחדר הישיבות למעלה, דנים המנכ"ל ויו"רית הדירקטוריון; יש חוסר הלימה בין ההכנסות להוצאות, אומרת היו"ר בפנים חמורות, חייבים לשנות את המודל העסקי ולהגדיל את ההון העצמי. מה?!, מופתע המנכ"ל, הייתי בטוח שאנחנו עמותה לתועלת הציבור וללא כוונת רווח.
תגיד, שואל בניין המשרדים שהוא אני את הבניין הסמוך דרך תשתית הביוב, חשבת פעם מה יש מאחורי העיקול?
ד. אז כן, חברות וחברים, אלה היו הסודות שלי להיום: 1) לא פגשתי את האדם ששינה את חיי מהקצה אל הקצה, וזה לא בגללו, הוא כנראה ניסה אבל לא נתתי לו כי 2) כנראה בדיוק דמיינתי את עצמי בתור בניין משרדים שרוצה לדעת מה יש מאחורי העיקול אבל לא יכול לזוז מהמקום.
אם יש קשר בין שני הסעיפים, הרי שאני לא רואה אותו. ואתם - אם וכאשר תפגשו את האדם שיכול לשנות את חייכם, בחייאת תקשיבו לו, אל תיקחו ממני דוגמה. צאו וגלו בעצמכם מה יש מאחורי העיקול הזה ומאחורי כל העיקולים האחרים.
וחנוכה שמח.