גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ירוחם. ההנהגה המקומית הצליחה היכן שההנהגה הלאומית נכשלה / צילום: איל יצהר

משבר הקורונה הפך את הרשויות המקומיות בישראל לשחקניות מרכזיות, ואולי אפילו מובילות, בניהול החיים בצל המגפה. השפעתה הישירה והמידית של המדיניות המקומית על תחומים המצויים בליבת חיי השגרה של האזרחים כמו מוסדות חינוך ורווחה, שירותי תברואה, ופתיחת עסקים חידדה את תפקידה החיוני של ההנהגה המקומית, אך גם חשפה את חסרונם של ההסדרים הקיימים ואת הצורך בהגדלת מרחב הפעולה העצמאי של הרשויות בישראל.

אין ויכוח, בתקופה המאתגרת שעוברת עלינו, ראשי רשויות רבים הפגינו יכולות מנהיגות וניהול מעוררות הערכה והוכיחו את כוחה של מדיניות המנוסחת מתוך הכרות וקרבה עם תנאי השטח, הקהילות והאזרחים. במובנים רבים, ההנהגה המקומית הצליחה היכן שההנהגה הלאומית נכשלה; בירוחם ניהלו מערך שליטה עצמאי במנגנון ההדבקה, בכפר קאסם נערך קמפיין הסברה ייעודי ובני ברק הייתה הראשונה שהקימה מערך אפידמיולוגי עצמאי. אין פלא, כי בשבועות האחרונים, ובפרט אגב הניסיון לחזור לשגרת לימודים במוסדות החינוך ולפתוח מחדש את המסחר בערים, עלתה והתחזקה דרישתם של ראשי הרשויות לקבל את הסמכויות והמשאבים הנדרשים לניהול והובלה של התהליכים. כך, בחסות הקורונה, הלכה והתבססה ההבנה לפיה נדרשים שינויים מהותיים בשלטון המקומי בישראל ועיקרם ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי מטה לשלטון המקומי. יחד עם זאת, מי שמכיר את מערכות השלטון המקומי בישראל יודע כי מדובר בסוגיה עדינה ומורכבת משנהוג לחשוב.

האם הרשויות ערוכות לרפורמת ביזור סמכויות

דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה ומתמקד בשאלת תפקודם ואיכות עבודתם של הגזבר, המבקר והיועץ המשפטי ברשויות פותח צוהר להבנת נורמות העבודה הקיימות בחלק לא מבוטל מהרשויות ומעורר תהיות בנוגע למוכנותה של הזירה המקומית לשינויים כאמור.

ממצאי הדוח מצביעים על כשלים מהותיים בעבודת מבקר הפנים, הפוגמים במחויבותו לקיים ביקורת חיונית ואפקטיבית על עבודת הרשות. למשל, ל-10% ממבקרי הפנים אין גישה לכל הנתונים ברשות המקומית, כאשר ברשויות הקטנות הנתון כפול מזה. ב-20% מהרשויות המקומיות (וב-32% מהרשויות הקטנות) כלל לא התכנסה ועדת ביקורת בעוד שכרבע מדוחות הביקורת שכן זוכים להתפרסם מתאפיינים בדלות תוכן וממצאים ובהמלצות לא אפקטיביות. יתר על כן, פחות ממחצית מהרשויות הקימו ועדה לתיקון הליקויים ורק מעט יותר ממחציתן עמדו בחובת השקיפות הבסיסית ופרסמו את ממצאי הדוח באתר.

הדוח מציג גם נתונים מטרידים בקשר לאיכות עבודתם של היועצים המשפטיים והגזברים (50% מהיועצים המשפטיים טרם השלימו את עריכת הסדרי ניגוד העניינים ו-42% מהרשויות נמצאות בגירעון תקציבי) ולהעדרם של תהליכי ליווי, פיקוח ואכיפה מטעם משרד הפנים - הגורם האמון על השלטון המקומי בממשלה. ממצאים אלה ואחרים לא רק מציבים סימני שאלה סביב יעילות מנגנוני הביקורת והאכיפה הקיימים בשלטון המקומי בישראל. הם גם מעוררים תהיות - האם הרשויות ערוכות לרפורמת ביזור סמכויות משמעותית כלפיהן? והאם הן מסוגלות לממש את ההבטחה המקומית ולקדם מדיניות המשרתת את טובת האזרחים?

אכן, יש הגיון רב בקריאה לביזור סמכויות ולהעצמת חלקן של הרשויות המקומיות בישראל, הן בניהול משבר הקורונה והן בחלק לא מבוטל מהעניינים הנוגעים למרחב חייהם של האזרחים. מרחב הפעולה המוגבל במסגרתו הן פועלות כיום, פוגם בפוטנציאל הטמון בפוליטיקה ובדמוקרטיה המקומיים ומחבל ביכולתן להביא לידי ביטוי את סדרי העדיפות של תושביהם ולהביא לפיתוח כלכלי וחברתי.

יחד עם זאת, ממצאי דוח המבקר הם תזכורת כואבת לחולשות ולמגבלות של ההסדרים הקיימים ובעיקר להכרח בחיזוק מנגנוניה הפנימיים של הדמוקרטיה המקומית. ראשי הרשויות בישראל מרכזים עוצמה וכוח רבים מדי. ראש הרשות איננו רק ראש הקואליציה, אלא גם האחראי הישיר על הדרג המקצועי. לעומתו, חברי המועצה בישראל סובלים ממעמד חסר ונעדרים סמכויות אופרטיביות המחלישות את יכולתם לקדם תהליכי פיקוח ובקרה אפקטיביים על עבודת הרשות.

מנהיגות מקומית יוזמת ואמיצה בהחלט נחוצה בימינו, אך היא אינה יכולה להיות פרמטר מכריע בסוגיה הסבוכה המכונה ביזור. העצמת הזירה השלטונית המקומית צריכה להיעשות בהתייחס למגוון רחב של שיקולים הקשורים במידת מוכנותה המקצועית, המנהלית והדמוקרטית של הזירה המקומית ובכלל זה מחויבותם של ראש הרשויות לנורמות של מנהל תקין, שקיפות, דיווחיות ושיתוף ציבור. 

הכותבת היא מנהלת היחידה לשלטון מקומי, שיתוף ציבור וקהילה בפורום קהלת