ג'ון לה קארה / צילום: רויטרס
עם היוודע דבר מותו של ג'ון לה קארה, כלומר דיוויד קורנוול, בשבוע שעבר, עשיתי לו אזכרה קטנה, כמו שאני בטוחה שעשו באותה שעה עוד רבים מאוהדיו ואוהבי ספריו ברחבי הגלובוס. הורדתי מהמדף המוקדש לו את הספרים שאהובים עליי במיוחד, ודפדפתי בין הזיכרונות. לכל חובב לה קארה יש את הרשימה שלו. אצלי אלה בעיקר "החפרפרת", "בית רוסיה", "הגנן המתמיד" ו"שיר המיסיון", אבל אני לא אדוקה ומגלה פתיחות גם כלפי רשימות אחרות, כולל עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים.
בערימה שליד מיטתי מונח גם ספרו האחרון, "איש שטח", שיצא בעברית בקיץ האחרון (בהוצאת כנרת זמורה), שאותו חיסלתי כבר לפני כמה וכמה שבועות, אבל איכשהו, לא יצא לכתוב עליו. אף שזה אינו ספרו הטוב ביותר (חובבי לה קארה יכולים לבלות שעות בוויכוחים מי מספריו ראוי לתואר הזה), קראתי גם אותו בנשימה אחת, להוטה, מרותקת, מתאהבת בדמויות המתוסבכות, המסוכסכות, הנקרעות כתמיד בין מה שהן צריכות לעשות לבין מה שהן חושבות שנכון לעשות.
כמו תמיד, גם הפעם התפעלתי מיכולתו של הסופר הוותיק (בן 89, בכל זאת) להמשיך להיות רלוונטי, עם אצבע על הדופק התקופתי כמו התפרקות בריה"מ של ימי המלחמה הקרה ב"בית רוסיה"; התאגידים המערביים הפועלים באפריקה ב"שיר המיסיון" ו"הגנן המתמיד"; הטרור הפלסטיני בשנות ה-70 ב"מתופפת הקטנה" וכמובן המתח הקבוע במרבית ספריו המתרחשים בימי המלחמה הקרה בין מזרח ומערב, דמוקרטיה וקומוניזם טוטליטרי.
"איש שטח" מתרחש בלונדון המאוד עכשווית, על רקע הברקזיט, דונלנד טראמפ (הספר יצא לאור יותר משנה לפני הבחירות בארה"ב), פוטין, אוליגרכים רוסים ופעילים פוליטיים מהסוג שאוהבים לקרוא להם "אנרכיסטים", אף שהם לא. או אולי בעצם קצת כן.
בין השורות מתחילים לבצבץ המוטיבים שכל מוקירי לה קארה כבר מזהים - הדמויות המורכבות, המיוסרות, המתחבטות בדילמות הרגילות של בגידה ונאמנות. אוהבים את אנגליה הישנה והטובה ("אנגליה שלא קיימת יותר בשבילנו, אם בכלל התקיימה פעם", מסביר הגיבור, נתניאל, המכונה נט, לבתו המתבגרת), וסולדים ממה שנהיה ממנה ("ממשלת מיעוט שמרנית של חדלי אישים מן הסוג הירוד ביותר. שר חוץ בהמה, בור ועם הארץ, שאותו אני אמור לשרת", הוא ממשיך ומסביר לבתו. שר החוץ בתקופה שבה מתרחשת העלילה הוא אגב בוריס ג'ונסון).
בהמשך, מסתבכת העלילה - מרגלים, אחרי הכול, למה ציפיתם? - רוסים. אנגלים. גרמנים. סוכנים, מגייסי סוכנים, סוכנים רדומים. סוכנים לשעבר. משחקי מראות מעוותות המשקפות זו את זו, דיסאינפורמציה, הונאה, ניצול, עורמה. בסרט הזה כבר היינו, ואנחנו בהחלט רוצים להיות בו שוב. אחרת למה קנינו את הספר החדש של לה קארה?
כמו במרבית ספריו, העלילה עוסקת בבוגדים ובבוגדים מבית. ייתכן שהמוטיב החוזר הזה קשור בטראומה האישית של קורנוול עצמו, שאביו היה נוכל מתעתע שיצא ונכנס מבתי סוהר, ועליו מבוססת דמות הבוגד ב"מרגל מושלם". ואולי מקורו בטראומה אחרת, שגרמה לסיום קריירת הביון שלו-עצמו ב-MI6 אחרי שהמרגל הבריטי המפורסם קים פילבי שערק לבריה"מ, שרף את הכיסוי שלו כדיפלומט. פילבי שימש השראה לדמותו של הבוגד בספרו "החפרפרת".
העיסוק בבגידה תמיד מלווה אצלו בטיפול בצדו השני של המטבע, ערך הנאמנות - למדינה, לאדם אהוב, לעצמך. גם "איש שטח" מצטרף לרשימה ארוכה זו של אנשים שסיכנו את חייהם ונתנו את מיטב שנותיהם לארצם, ועכשיו כבר בעצמם לא יודעים אם לא ארצם היא זו שבוגדת בהם, ואילו מסקנות עליהם להסיק מכך.
כשיצא לפני שנתיים ספרו ה-24 של לה קארה, "מורשת של מרגלים", סיכמו כולם שאין ספק שזה ספרו האחרון ופרידתו מעולם הספרות. זו הייתה סגירת מעגל, חזרה אל דמותו של סמיילי ואנשיו, ומעין פריקוול ל"חפרפרת" ול"כל אנשי סמיילי", שסגר כל מיני קצוות שנותרו פתוחים בעלילה ההיא. כמה נפלא שאיש בן כמעט 90 יכול להפתיע את סובביו, ושנתיים אחרי כן לפרסם ספר חדש ואחר לחלוטין. כמה עצוב שלא יוכל כבר להפתיע אותנו שוב.