דולר-שקל / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
שנה מפרוץ הקורונה ניתן לקבוע שהמשק הישראלי ספג פגיעה קשה ביותר בכנף כתוצאה ממשבר הקורונה, אולם באופן מפתיע ביותר לא ניזוק בצורה אנושה. המדדים המצביעים על חולשה הם נתוני האבטלה שעל פי נתוני הלמ"ס עלו מכ-3.9% בתחילת השנה לכ-4.9% באוקטובר ובנוסף עוד כ- 835 אלף אנשים שנעדרו זמנית מעבודתם.
ברם, המדדים הכלכליים המצביעים על יציבות וחוזק של הכלכלה הישראלית הם: שיעור האינפלציה האפסי, אי קיומו של חוב חיצוני (העולם חייב לישראל כ 165 מיליארדי דולרים, נטו), חוב ממשלתי נמוך במונחי תוצר המגיע לכ-70% למרות גרעון ממשלתי עצום בחודשים ינואר עד אוקטובר 2020 שהסתכם על פי נתוני החשב הכללי ב-122.7 מיליארד שקלים, עודף בחשבון השוטף שהסתכם במחצית הראשונה של 2020 בכ-8 מיליארד דולרים ובמונחים שנתיים מסתכם בכ-16 מיליארדי דולרים, ותמ"ג שהסתכם בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה על פי נתוני הלמ"ס בכ-1,024 מיליארד שקלים לעומת 1,043 מיליארד שקלים בשלושת הרבעונים הראשונים בשנה שעברה, ובסך הכל ירידה מינורית יחסית בשיעור כולל של 1.8%.
עם זאת, על מנת שהמשק הישראלי יוכל בכל זאת לחלץ את הרגליים מן הבוץ הטובעני הכלכלי, על הרשויות הממשלתיות להמשיך לעת עתה בהוצאה ממשלתית מוגדלת ובמקביל לנקוט בצעדים לעידוד הגידול ביצוא ושיקום הביקוש לתוצרת מקומית. שער החליפין של הדולר ירד בתוך כשנה ביותר מ- 13% ירידה שפוגעת בצורה קשה בהכנסות המייצאים לגוש הדולר, שירדו עקב החלשות הדולר בשיעור של 13%. בנוסף הירידה בשער הדולר מסיטה את הביקוש לתצרוכת, להשקעה וכן את הביקוש הממשלתי לתוצרת חוץ במקום לתוצרת מקומית, ואין כל ספק שההוזלה הניכרת במחירי סחורות חו"ל קשורה לשער הנמוך של הדולר.
סביר להניח שבנק ישראל אינו מעוניין בשער דולר כה נמוך המוביל לפגיעה בצמיחה ונשמעות טענות שאין בכוחו של בנק ישראל לשנות את הכוחות הדוחפים את שער הדולר כלפי מטה, כאשר הטענה העיקרית היא שהעודף בחשבון השוטף בהיקף שנתי של כ-15 מיליארד דולרים הוא שמוביל להיצע רב של מטבע חוץ וכפועל יוצא לירידת שער הדולר.
אולם בחינה מעמיקה נוספת של הנתונים מראה שהעודף בהיקף זה בחשבון השוטף זעיר בגודלו ביחס להיקף עסקאות המט"ח המתקיימות בישראל שהיקפן מסתכם בכ- 1,400 מיליארד דולרים בשנה, מזה כ-1,000 מיליארד דולרים בעסקאות החלף. כאן ראוי לחקור מדוע היקף העסקאות במט"ח הוא בהיקף הגבוה ביותר מפי עשרה מהיקף סחר החוץ של ישראל, כשכרגולטור של הבנקים והגופים הפיננסיים בידי בנק ישראל קיימים הכלים המלאים לחקור זאת. נראה שהסיבה לצלילה בשער הדולר נובעת מכך שכושר המיקוח של מי שמוכר דולרים בעסקאות אלו נמוך משמעותית מכושר המיקוח של מי שקונה דולרים. ההסבר להיקף עסקאות עצום זה טמון כפי הנראה בהיקף העצום של ההשקעות הזרות של ישראל בחו"ל.
על פי נתוני בנק ישראל הישראלים מחזיקים נכסים פיננסיים בהיקף של כ-523 מיליארדי דולרים בחו"ל בעוד שזרים מחזיקים בישראל רק כ- 358 מיליארדי דולרים, גידור הסיכונים של עודף זה בהיקף הנכסים הזרים נטו הוא כפי הנראה הסיבה לירידה בשער הדולר. כדי לנסות ולהבהיר את הכוחות הפועלים בשוק המט"ח אדגיש שבשנת 2019 השקיעו ישראלים בחו"ל תוספת של כ-25 מיליארדי דולרים בנכסים זרים ובכך הגדילו באותה שנה את היקף הנכסים הכולל המושקע בחו"ל לכ-500 מיליארדי דולרים.
כדי להשקיע בחו"ל כמובן שרכשו דולרים, מהלך שאמור להעלות את שער החליפין של הדולר, אולם במקביל, כדי להגן על כל תיק ההשקעות שהסתכם בכ-500 מיליארדי דולרים, נכנסו כפי הנראה לעסקאות הגנה קצרות טווח בהיקפים עצומים: זאת באמצעות מעין הסכם לפיו יוכלו בתוך 3 חודשים, או בפרק זמן קצר אחר, למכור דולרים למי שבצד השני נכנס כקונה. עסקה מסוג זה מבטיחה להם שער ידוע של הדולר בעוד 3 חודשים ובכך מקנה העסקה הגנה על הסכום העצום בסך 500 מיליארדי דולרים המושקע בחו"ל מירידה בשער הדולר. מכאן שהשקעה נוספת בנכסי חו"ל מגדילה בכל שנה במעט את הביקוש למט"ח ומצד שני גידור הסיכונים של היקף הנכסים העצום הקיים בחו"ל גורם לגידול עצום בהיצע המט"ח באמצעות עסקאות החלף.
הכותב הוא פרופ' לכלכלה ונשיא האקדמית גליל מערבי