שלדון אדלסון / צילום: אייל אסייג
השאלה מדוע דונלד טראמפ גמל כל כך הרבה חסדים עם ישראל מזמנת יותר מתשובה אחת. אבל אילו הייתה נחוצה תשובה יחידה, היא הייתה, בפשטות, שלדון אדלסון.
הנשיא היוצא של ארה"ב מפורסם בגישתו העסקית, חסרת הסנטימנטים, לכל עניין, לכל אדם, לכל ארץ. הוא מעולם לא התעניין אלא ב"שורה התחתונה". במהלך מסע הבחירות הקודם שלו (2016-2015) הוא נהג להתלונן על שורה של ארצות, שהוציאו טובות הנאה מפליגות מארה"ב מבלי להשיב לה כגמולה. היו שם סין, ערב הסעודית, ארצות נאט"ו, מקסיקו, קנדה, ולפחות פעם אחת גם ישראל.
טראמפ כמובן לא היה אויב, אבל גם לא אוהב. בשנות "נדל"נותו" הארוכות הוא הקיף את עצמו בעורכי דין יהודיים, שייצגו אותו בשרשרת ארוכה של פשיטות רגל ושל תיקי מס הכנסה, שהיו יועציו הדיסקרטיים ועשו עסקאות מפולפלות בשמו כדי להשתיק, לחפות ולנצור את סודות המשפחה. הוא שלח שלושה מהם לעשות שלום במזרח התיכון.
אבל בענייני השורה התחתונה, איש לא התקרב אל מעלתו של שלדון אדלסון. כאשר טראמפ התחיל להשתעשע במחשבות נשיאותיות, ערב הבחירות של 2012, אדלסון עמד בעיצומה של המראה פוליטית.
ענק בתי הקאזינו מלאס וגאס נהג לספר שהוא התחיל את הקריירה שלו כאיש עסקים בהיותו בן 12. אבל את הקריירה שלו כמושך חוטים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הוא התחיל רק בסוף שנות ה-70 שלו.
סכר התרומות נפרץ בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב
ב-2010 פסק בית המשפט העליון של ארה"ב נגד רפורמה מקפת שעשה הקונגרס שמונה שנים קודם בחוקי מימון הבחירות. בתמיכה דו-מפלגתית, הקונגרס, שהיה חצוי בין הדמוקרטים לרפובליקאים, הטיל הגבלות על הוצאות מסיביות של תאגידים ושל אגודות לצורך הבסת מועמדים פוליטיים. בית המשפט פסק שתרומה שקולה כנגד "דיבור", וממילא חופש הדיבור מצדיק את חופש התרומה.
בן לילה נפרץ הסכר, והתחילו הזרמות ענק של כסף, שלא הגיע במישרים אל קופותיהם של מועמדים אבל שימש את צורכי מסע הבחירות שלהם באמצעות ועדי פעולה פוליטיים. בעשר השנים הבאות, שלדון ומרים אדלסון יתרמו חצי מיליארד דולר ויותר למועמדים פוליטיים, כמעט כולם בימין הרפובליקאי.
ב-2012, תרומותיו של אדלסון הצליחו להאריך את מסע הבחירות המקרטע לנשיאות של ניוט גינגריץ׳, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר. בתמורה, הבטחות פרו ישראליות מפליגות תפסו מקום בולט במצעו של גינגריץ׳, כולל העברה מיידית של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. גינגריץ׳ לא הצליח לקבל את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות באותה השנה. אבל רפובליקאים מעטים החמיצו את המסר.
גם טראמפ שם לב, אם כי במהלך מערכת הבחירות של 2016 הוא ביקר את מתחריו במפלגה על חיזוריהם אחרי אדלסון. הוא הציק במיוחד למרקו רוביו, הסנאטור ממדינת פלורידה. רוביו, הוא אמר, יהיה "בובה קטנה ומושלמת" בידי אדלסון.
המתח וההקנטות נעלמו כלא היו לאחר שטראמפ נעשה מועמד המפלגה לנשיאות, בקיץ 2016. אדלסון לא היה בן בית אידאולוגי במפלגה הרפובליקאית. הוא לא עמד במבחן הלקמוס הקלסי של הימין השמרני: בניגוד לכל מועמדי המפלגה לנשיאות מאז 1980 אדלסון תמך בזכות האיישה להפלה מלאכותית. ישראל, לעומת זאת, הייתה מבחן הלקמוס של אדלסון.
כאשר טראמפ הבטיח לאדלסונים להעביר את השגרירות לירושלים, מייד לאחר שנבחר לנשיא, דמעות זלגו מעיניה של ד"ר מרים. לפי ה׳ניו יורק טיימס׳, היא חיבקה את טראמפ.
החיבוק בין האדלסונים לנשיא החדש היה אמיץ מאוד. במאי 2018, כאשר טראמפ קיים את הבטחתו, והעביר את השגרירות, ד"ר מרים כתבה מאמר בראש העמוד הראשון של ׳לאס וגאס ריביו-ג׳רנל׳, בבעלות האדלסונים. "יום גדול לאמריקה ולישראל", אמרה הכותרת. היא השוותה את טראמפ עם הרי טרומן, הנשיא האמריקאי שהכיר בישראל ב-1948 נגד דעת הדיפלומטים המקצועיים של ממשלו.
השגרירות עברה כאמור במאי, חצי שנה לפני בחירות קריטיות לשני בתי הקונגרס. אדלסון אסיר התודה הזרים בערך 120 מיליון דולר למועמדים רפובליקאיים. המפלגה איבדה את שליטתה בבית הנבחרים, אבל הנשיא העניק לד"ר מרים את מדליית החירות, עיטור הכבוד האזרחי הרם ביותר בארה"ב, שהוא העניק עוד קודם לבעלה.
במערכת הבחירות של 2020 האדלסונים הזרימו 217 מיליון דולר למועמדים רפובליקאיים, 90 מיליון דולר מזה למערכת הבחירות של טראמפ עצמו. כידוע לכל מהמר קאזינו מתחיל, לעתים קרובות מפסידים, ולפעמים מפסידים הרבה. הרפובליקאים איבדו את שליטתם על כל מוקדי הכוח בוושינגטון.
אבדן שלדון אדלסון, בייחוד בצומת הקריטי הזה של תבוסה ושל אי-ודאות, היא בשורה רעה מאוד לרפובליקאים. הם יקוו שהאלמנה לבית אדלסון תוסיף להציע להם צדקה וחסד.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
גילוי מלא: בית הדפוס של ישראל היום מספק שירותי דפוס לעיתון גלובס