הפגנה בנצרת נגד האלימות בחברה הערבית / צילום: אלי אשכנזי, וואלה! NEWS
במהלך העשור האחרון נעשו מספר ניסיונות על ידי המדינה להגברת האכיפה המשטרתית במטרה למגר את הפשע בחברה הערבית. כך, באפריל 2016 אישרה הממשלה תוכנית לחיזוק מערך המשטרה ביישובים הערבים ובנובמבר 2017 פתחה משטרת ישראל שתי תחנות משטרה בג'סר א-זרקא ובכפר כנא. הממשלה קיוותה כי תחנות אלו ישפרו את הביטחון האישי של התושבים. נוסף לכך, באוקטובר 2020 הוארכה תוכנית החומש לחברה הערבית מספר 922, לשנים 2020-2016, שהתקבלה עוד בדצמבר 2015 בהיקף של כ-9.5 מיליארד שקל. במסגרת ההארכה התחייבה הממשלה להעביר תקציבים לרשויות המקומיות הערביות, בין היתר, ללוחמה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. התוכנית כוללת תגבור כוחות המשטרה ביישובים ערבים והקמת תחנות חדשות.
אלה הם מאמצים מעטים מדי ומאוחרים מדי. מצב הפשיעה בחברה הערבית ממשיך להתדרדר ולכך לטעמי שני הסברים חשובים שנותרו מחוץ לשיח יוזמות מיגור התופעה: האחד נוגע למיסוד הלא פורמלי של מוסד הסולחה על ידי המדינה והשני נוגע לנושא האלימות נגד נשים, אתחיל בראשון.
מדיניות שבעקיפין מעודדת פשע ואלימות
למוסד הסולחה שורשים היסטוריים, הוא מהווה כלי עתיק יומין ליישוב סכסוכים בתרבות האסלאמית (הסכם חודייביה בין הנביא מוחמד ועדת מאמיניו לשבט קורייש שישבו במכה, שנת 628) ובעת הזו הוא מהווה מוסד מסורתי שמטרתו ליישב סכסוכים ולמנוע נקמות דם. הסולחה נעשית בין שני הצדדים לסכסוך בתיווך גורם שלישי, שהוא בעל מעמד של מנהיג דת בכיר, זקן הכפר, ראש חמולה גדולה ועוד. עם קבלת ההסכמה להליך, העימות בין שני הצדדים לסכסוך מוקפא ומתחיל שלב ה"הודנא" (הפסקת אש). בתוך כך מתנהלים דיונים בין נציגי הצדדים אל מול המתווך הנכבד ובסופו של דבר מתקיים טקס פומבי שבו משתתפים משפחות הצדדים, נכבדי הקהילה ונציגי ציבור שמסיים את הסכסוך. למותר לציין כי כל הליך הסולחה מתנהל על ידי גברים בלבד.
במשך העשורים האחרונים מדינת ישראל שיתפה פעולה ומיסדה את מוסד הסולחה בחברה הערבית במישרין ובעקיפין (ראו: הנחיית פרקליט המדינה מספר 20.5 - "הסכם פיוס" בין נאשם למתלונן בהליך המעצר עד תום ההליכים). גורמי אכיפת החוק מברכים ומאשרים סולחות קהילתיות בתקווה שהדבר ימנע את הרצח הבא וגם בין היתר על מנת להקל על מלאכתם. בהיבט הזה מוסד הסולחה נחשב בעיני רבים לביטוי מדיניות רב תרבותית המכבדת את צרכי ורצונות הקהילה שיכול להביא להגברת אימון הציבור במערכת המשפט הנשלטת בידי הרוב.
מדינות ליברליות רב תרבותיות, שאוכלוסייתן מורכבת מקבוצות אתניות, לאומיות, דתיות ועוד, מתמודדות עם אתגרים לא מעטים באשר לצורה הראויה ביותר שיש לסגל ולהתאים את הצרכים של אותן קבוצות לתנאי המדינה הכלכליים, חברתיים, פוליטיים, דמוגרפיים, היסטוריים וגיאוגרפיים. בתוך כך מתעוררות דילמות הנוגעות למתח שבין תחולת עקרון השוויון לבין הענקת זכויות קבוצתיות, בנוסף לפגיעה הפוטנציאלית שקיימת בקבוצות מיעוט בתוך המיעוט כגון נשים, ילדים, חברי הקהילה הלהט"בית ועוד, במיוחד ככל שמדובר בחברה פטריארכלית.
בעיני, מיסוד הסולחה פוגע פגיעה קשה בשלטון החוק ושוויון בפני החוק ומרוקן מתוכן מאמצי המדינה למיגור הפשיעה. מיסודו מעביר מסר כפול כלפי האוכלוסייה הערבית לעניין הטיפול בתופעת הפשע והאלימות. שכן, מדיניות לפיה מאפשרים לפשע להיפתר בתוך הקהילה ולא מתערבים בו היא מדיניות שבעקיפין מעודדת פשע ואלימות. הדבר מקבל משנה תוקף ככל שמדובר במתווכים שאין להם שום הכשרה משפטית או מקצועית בנושא של יישוב סכסוכים או בהסדרים משפטיים הוגנים, כאשר בלא מעט מקרים ההסדר הסופי המתקבל הוא ביטוי של יחסי הכוחות בין הצדדים לסכסוך והוא עושק משפחות חלשות או צדדים מוחלשים, בעיקר נשים. בכך מוסד זה מסייע לעבריינים להימלט ממתן הדין בפני החוק ונותן לבעלי האמצעים לחמוק מעונש בעזרת הונם ומעמדם.
הטעם השני שמסביר את הדרדרות האלימות בחברה הערבית נוגע לנושא האלימות נגד נשים ורצח על כבוד המשפחה - נושא שאף הוא זוכה לצערי לטיפול במסגרת דיני הסולחה.
הדיון הציבורי על האלימות והפשע בחברה הערבית מותיר את נושא האלימות נגד נשים בכל צורותיו (אלימות פיזית, מינית ורצח) אל מחוץ לשיח. היוזמות של המדינה בעניין הקצאת משאבי אכיפה ושיפור תשתיות אינו עוסק כלל וכלל בסוגיית האלימות נגד נשים, תגבור מוסדות הרווחה ומתן מענה ראוי לנשים ערביות שעוברות יחד עם ילדיהם אלימות קשה. זוהי סוגייה מרכזית ממופעי האלימות הקשים המתרחשים בתוך החברה הערבית והטיפול בהם חייב להיות חלק בלתי נפרד מכל פתרון מוצע. חברה שהיא אלימה נגד נשים היא חברה אלימה נגד כל חבריה ומיסוד מוסד פטריארכלי כגון הסולחה, המנוהל על ידי מנהיגים גברים על פי קודים פטריארכליים, אינו מהווה פתרון ראוי ויש בו כדי לשמר את האלימות. מכאן אני קוראת למגר את מוסד הסולחה ולהוביל פתרון מערכתי מקיף לכל בעיות האלימות בחברה הערבית ובראשן האלימות נגד נשים.
הכותבת היא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן