העיתונאי בן כספית. לא מתחרט / צילום: רמי זרנגר
חשיפת גלובס על הקשר הגלוי והנסתר בין העיתונאי בן כספית לבין משטרת ישראל, עורר כצפוי לא מעט הדים. בעצת מערכת גלובס, אתמול הובאו הדברים כהווייתם. כמעט ללא פרשנות, בלי ניתוח ובלי שיפוטיות. יקרא הקורא ויסיק מסקנותיו לבד. ברצוני היום להשלים את הצד הניתוחי והפרשני. אך לפני כן, אני לא יכול שלא להתייחס לטענה של פובליציסט "הארץ" אורי משגב.
לאחר שנתניהו שיתף ברשתות החברתיות את הכתבה בגלובס, צייץ משגב אודות גלובס: "אין שם כוונות טובות יותר. יש עורך אחראי בשליחות הבונקר בבלפור". במילה אחת: קשקוש. בשתי מילים: קשקוש מקושקש. אני לא נוהג, ואמשיך במנהגי לא להתייחס לשאלה כיצד הגיעו אל שולחני ידיעות ועובדות, אך אחרוג קמעא מן השורה ואכתוב זאת: אם ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא את הכתבה, אז הוא שמע וקרא על הסיפור לראשונה ביום שני בשעה 17:00 כאשר העיתון ירד לדפוס ובמקביל הכתבה עלתה לאתר גלובס. אין לו יד ורגל בכתבה, ואני מעריך שהוא לא הכיר אף פרט מתוך החומרים שפורסמו בה.
אלא מה? הכתבה לכאורה מסייעת לנתניהו או עשויה/עלולה לסייע לו חלילה, ולכן משגב מבוהל ומבועת ונזעק להכפיש. אם נתניהו שיתף את הכתבה של גלובס, הרי ההוכחה שאין מאחורי הכתבה או בכלל מאחורי העיתון שום כוונה טובה והעורכת היא בובה של הבונקר בבלפור. משגב נזעק להגן על העיתונות החופשית, ובאופן חסר כל מודעות עצמית מחריב את העיתונות החופשית ומבקש להשתיק עובדות שאינן נוחות לו.
החיסיון העיתונאי: האם אפשר להקליט מקורות וללכת למשטרה
לפני הפרסום עלתה רגישות החיסיון העיתונאי והזהירות הנדרשת מכלי התקשורת מחשיפת פרטים מעין אלה. אני טענתי שזהו כלל לא המקרה. הרי כאשר בן כספית הלך, מיוזמתו או מיוזמת המשטרה (ועל כך נדבר תיכף), למסור מידע מודיעיני בלהב 433 הוא לא הלך על תקן עיתונאי.
לדבריו, הוא הלך כאזרח שומר חוק ששלטון החוק, היושר וההגינות הם נר לרגליו. יפה מאוד. כספית נפגש עם השופטת הילה גרסטל והקליט אותה מדברת על ההצעה המגונה שקיבלה כביכול מניר חפץ - להגביר את סיכוייה לקבל את תפקיד היועמ"ש בתמורה לסגירת תיקי אשת ראש הממשלה. אבל כאשר העביר את ההקלטה לידי המשטרה כדי שתשתמש בה כחומר מודיעיני לפתיחה בחקירה פלילית, הוא עירב מין בשאינו מינו. העובדה היא שכספית נפגש עם גרסטל ושמע ממנה דברים כעיתונאי ואז הלך כמקור למשטרה. לדעתי זו התנהלות שראויה לפרסום ולחשיפה. גם בפרשת 1000, כספית שמע דברים מארנון מילצ'ן אודות המתנות שהעניק לנתניהו, והלך והעביר את הדברים ששמע מפיו למשטרה. על דברים אלה הוצאו תעודות חיסיון.
השאלה האתית היא האם עיתונאים צריכים להעביר ידיעות מודיעיניות למשטרה, לפני פרסומן בכלי התקשורת או אחריו. האם הם צריכים ליזום פניות, והאם הם צריכים להיעתר לפניות מצד המשטרה. ככלל, כלי התקשורת זכו הודות לבית המשפט העליון ולא למחוקק, לחיסיון (יחסי) מול המשטרה ובית המשפט. עיתונאי לא מחויב להסגיר מקורות או לסייע למשטרה בחקירות שהצטלבו עם עבודתו העיתונאית. לא ניתן להכריח אותו להעיד בעניינים אלה. המטרה בחיסיון זה היא ההגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות. ברור שערבוב בין עיתונות לבין רשויות האכיפה הוא בעייתי למדי. יש שיאמרו שעיתונאי צריך למלא פיו מים ולא לשתף פעולה בשום צורה ובשום אופן עם המשטרה והפרקליטות. לדעתי, אם אין חשש לפגיעה בחיסיון מקורות ולאפקט מצנן של שיתוף-פעולה של מקורות עם כלי התקשורת, אין מניעה לסייע למשטרה. אולי אפילו להפך. כלי תקשורת לא אמור רק לשעשע או לעניין את הציבור. אם הוא חושף פרשת שחיתות, מה טוב יותר מכך שהוא יביא את ממצאיו למשטרה כדי שתוציא את הצדק לאור?
המשטרה: האם ראוי שהמשטרה תלחץ על עיתונאים
בתגובה לפרסום טען כספית כי בניגוד למשתמע בפרסום בגלובס, המשטרה היא זו שיזמה את הפניות אליו והיא אף הפעילה עליו מכבש לחצים כדי שיבוא וימסור את הידוע לו בעניין המתנות למשפחת נתניהו. "המשטרה פנתה אליי בעקבות פרסומים שלי. שאלה אותי אם אני מכיר את זה ואת זה. אמרתי כן. שאלה אותי אם אני מוכן לעזור ולתת להם, אמרתי כן. גם מחר אם יפנו אני אגיד להם כן. גאה בזה, אקח את זה לבית דין של מעלה. הם היו צריכים להפעיל עליי לחץ, הפעילו עליי תותחים כבדים... ובסוף נעתרתי ואני לא מתחרט על זה... בהתחלה היססתי, הפעילו עליי לחץ".
אף שהעובדות שנויות במחלוקת, לצורך הדיון נקבל את גרסת כספית להשתלשלות האירועים ללא פקפוק. האם נכון שהמשטרה, כלשונו של כספית, תפעיל תותחים כבדים ותלחץ על עיתונאי למסור מידע מודיעיני שהגיע אליו? האם אין בכך פגיעה בחופש העיתונאי?
המשמעות המשפטית: הפנייה לכספית קדמה לאישור לפתוח בחקירה
לחשיפה זו, ובעיקר לתגובת כספית, יש גם משמעות משפטית קונקרטית בתיקי נתניהו. ראשית, הן יכולות לחזק את טענת הרדיפה שסנגורי נתניהו מנסים להיבנות עליה בטענת אכיפה בררנית ופגיעה בעקרונות הדין והצדק.
לחץ כבד על עיתונאי למסור מידע מודיעיני דווקא נגד רה"מ, הוא לא אירוע של מה בכך. כל זאת בהנחה, שגרסתו של כספית נכונה בנוגע לשאלה מי פנה למי. אנו פרסמנו כי שי ניצן בהסכמת אביחי מנדלבליט נתן הוראה למשטרה להפסיק לקבל מכספית ידיעות מודיעיניות. כספית טען שאין כל הוראה כזו ושהדברים ניתנים להוכחה מצידו. בהינתן שהמידע שבידי מוצק, והוא אכן מוצק, הסתירה בין הוראת ניצן לבין מימושה בפועל צריכה עיון.
כספית, בעקבות הפרסום בגלובס, אישר בתוכניתו ב-103FM את עובדת היותו מקור מודיעיני בתיק 1000. ככלל, הפרקליטות ובית המשפט מסרבים בתוקף, ובצדק רב, לחשוף מקורות מודיעיניים. כאן התמונה מורכבת. לא רק כי הדבר נחשף בגלובס אלא כי המקור עצמו הודה בכך בגאווה ואף סיפק גרסה. לכן תתקשה הפרקליטות להגן על תעודת החיסיון לאחר שהעניין עצמו נחשף על-ידי המקור עצמו.
גרסת כספית כי המשטרה היא זו שיזמה את הפנייה מעניינת במיוחד על רקע פרשת אישורי היועמ"ש לפתיחה בחקירה. אם אכן כדבריו, אזי המשטרה ביצעה פעולה חקירה אקטיבית ופנתה אל כספית בנוגע לקבלת סיגרים ושמפניות ממילצ'ן מספר חודשים קודם לקבלת אישור מהיועמ"ש לחקור את הפרשה. אם כספית הוא שיזם את מסירת המידע, אזי הגיוני שקודם כול המשטרה תקבל את המידע, ורק לאחר מכן תפנה אל היועמ"ש בבקשה לאשר לבדוק את החשדות.
איזה מידע מודיעיני מסר בן כספית למשטרה
● בפרשת תיק 1000, מסר מידע מודיעיני על המתנות שקיבל נתניהו מארנון מילצ'ן
● בפרשת גרסטל קמיר, הקלטת השופטת על הצעה להעלות את סיכוייה להתמנות ליועמ"ש תמורת סגירת תיקי אשת רה"מ
● בפרשת וינשטיין-נתניהו, על הצעה לווינשטיין להתמנות ליועמ"ש אם יהיה נוח לנתניהו
*** חזקת החפות. יודגש כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא בגדר נאשם, מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.