עובדת ניקיון / צילום: Shutterstock
בשנה של התמודדות עם משבר בריאותי בקנה-מידה שלא הכרנו קודם ומשבר כלכלי שהוביל להרס, אבטלה והרחבת ממדי העוני לעוד עשרות אלפי משפחות בישראל; בזמן שערב אחר ערב מהדורות החדשות נפתחו באינספור דיווחים על מספר המאומתים, שאלות על אכיפה או אי-אכיפה של כללי הריחוק החברתי, ההגבלות והסגרים החוזרים ונשנים - שוב נשכחו מאחור עובדות ועובדי הקבלן, שבתקופה הזו הפכו שקופים מתמיד.
בחסות הקורונה גם מעט תשומת-הלב הציבורית שהייתה נתונה לעובדות והעובדים החלשים ביותר בישראל, נעלמה. כחברה הפסקנו מלעסוק באלה שכל השנה נמצאים מתחת לקו העוני ובמשבר הקורונה הם אלה שנפגעו יותר מכל. כי הרי העניים נהיים עניים יותר.
אז מה הפלא שבבתי החולים, כשיצאו במבצע חיסונים נרחב נגד הקורונה, חיסנו את כלל עובדי בית החולים - מהרופאה הבכירה ביותר עד המזכירה וכלה בצוות המינהלה ואנשי הכספים (שאינם באים במגע עם החולים) - ושכחו את עובדות ועובדי הקבלן שמנקים את בתי החולים?
במקרה הזה, הדימוי השגור הפך למוחשי מאי-פעם - כך אנשים בשר ודם הפכו שקופים באמת. כשהחל מבצע החיסונים בבתי החולים, זה לא שלא רצו לחסן את עובדי הקבלן, פשוט כשעובדי הקבלן נעמדו בתור לקבלת החיסון, באמת לא ראו אותם בשל שקיפותם, ולכן דילגו עליהם בטעות. או אולי באמת התרגלנו שהם בני אדם סוג ב', וככאלה מן הסתם לא מגיע להם להתחסן. אין הסבר אחר נוכח החלטת בתי החולים האומללה.
הרי ברור שעובדות ועובדי הניקיון בבתי החולים עובדים כתף אל כתף עם הצוותים הרפואיים. הם מסתובבים בכל פינה, הם אלה שאחראים על הסטריליות של המרחבים הרגישים ביותר בבית החולים כמו מטבחים ושירותים, הם חשופים במידה שווה להדביק ולהידבק מקורונה. באמת יש צורך לפרט כמה עבודתם היא חלק אינטגרלי ובסיסי? כנראה שכן. ובכל זאת, זה אמור להיות ברור שאם רוצים להפוך את בתי החולים למרחב מוגן מקורונה, צריך לחסן את כולם - כן, גם את עובדות ועובדי הקבלן.
אז כיצד ייתכן שבמשרד הבריאות קיבלו החלטה כל-כך אווילית? התשובה לכך היא פשוטה וכואבת: האפליה כלפי עובדות ועובדי הקבלן הפכה למובן מאליו ולחלק אינטגרלי מהחיים שלנו, כך שגם כאשר החלטה כזו להפלות אותם פוגעת בציבור הרחב ובמלחמה בקורונה, איש אינו פוצה פה, כי היא נראית לכולם הגיונית וסבירה.
לאור הפרסום הורה מנכ"ל משרד הבריאות על חיסונם של עובדות ועובדי הקבלן. מה שמעציב אותו בהקשר הזה היא המחשבה שמה שהוביל את המנכ"ל להחלטה שאמורה להיות מובנת מאליה, היא לא העובדה שהעובדים האלה מסכנים את בריאותם בעבודתם כמו יתר הצוותים הרפואיים בבתי החולים, אלא החשש שמא אוכלוסיות אלה עלולות להדביק בעצמן את שוהי בתי החולים בקורונה.
המקרה הזה הוא עוד דוגמה לתהליך דה-הומניזציה של עובדי הקבלן, שהוא תוצר ישיר של צורת ההעסקה הקבלנית במסגרתה עובדי הקבלן מופרדים מיתר העובדים במקום העבודה, הופכים שונים, הם לא חלק מהכלל, ודמם שווה פחות, תרתי-משמע. זו אותה שיטה שבחסות המדינה מאפשרת את תופעת הניצול של העובדים במשך עשרות שנים.
יש פתרונות למצב, העסקה ישירה הוא החשוב בהם. כלי נוסף הוא קואופרציה שבו העובדים והעובדות הם בעלי החברה. זה כלי שמעביר את הכוח מידי בעלי הון לידי העובדים עצמן, כלי שיכול להיות אפקטיבי במיוחד בכל הנוגע לאוכלוסיות מוחלשות נוכח המשבר בשוק התעסוקה. מדובר בכלי שהמדינה יכולה לפתח ולעודד, אך נמנעת עד כה מלעשות זאת.
בניגוד לקורונה שלא מבדילה בין עניים לעשירים, בין רופאים לעובדי ניקיון - אנחנו כחברה נשארנו מאחור מבחינה ערכית. אולי הפעם ניתן למסר הזה לחלחל גם לימים הבאים שיבואו אחרי שהקורונה תחלוף.
הכותבת היא עורכת דין לדיני עבודה, מנכל"ית קואופרטיב הניקיון - עסק חברתי המתמחה באספקת שירותי ניקיון בבעלות עובדות הניקיון