מעטים הדברים שיש עליהם קונצנזוס בחברה הישראלית המשוסעת והמפולגת, במיוחד עכשיו, בתקופת הקורונה. אבל ב-24 השעות האחרונות נראה שלפחות סביב משהו אחד הצליחו שורצי הרשתות החברתיות להתאחד: הלעג והבוז שמופנים כלפי קורין גדעון לאור הסטורי המתפנק שהעלתה אתמול ממחלקת היולדות באיכילוב, פחות מ-12 שעות אחרי לידת ביתה הבכורה, בו התלוננה על כך שאין חלון בחדר הפרטי בו היא מאושפזת, ואף הגדילה לחתום באמירה הנרקיסיסטית "ואני עוד קורין גדעון".
אחרי שנים בהן גדעון מתהדרת בזחיחות, נרקיסיזם וניתוק בשיא הפריים-טיים, נראה שהיא די הביאה על עצמה את הסערה הנוכחית, ולכן לא ממש מפתיע שגם עכשיו הסטורי חסר הטעם שלה על האשפוז באיכילוב זכה לקיתונות של ביקורת מכל הכיוונים, כולל תשובה אחת, ארסית במיוחד, מפרופ' יריב יוגב, מנהל בית החולים ליס שבו נמצאת מחלקת היולדות של איכילוב, בעצמו.
יוגב ניצל את עמוד הפייסבוק של בית החולים כדי להיכנס חזיתית בגדעון ולהשיב לה בציניות, תוך שהוא מתפאר במחלקת היולדות החדשה והמשופצת של בית החולים שכוללת את כל מה שיולדת טרייה צריכה: כי מי מאיתנו לא חשבה לעצמה "וואי! טלוויזיה חכמה 55 אינטש! זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו!" בזמן שהיא מדממת בחיתול, כאובה מקרעים ומוצפת הורמונים ורגשות.
ילדתי באיכילוב. המחלקות שם מפוארות, ממש, כמצופה מהמחלקה שמהווה את המנוע הכלכלי של בית החולים. זה פאר כל-כך מנקר עיניים, שמצד אחד הוא בדיוק מה שאת רוצה כדי לנוח קצת אחרי הלידה, במיוחד אם היא הייתה קשה או טראומטית, ומצד שני לופת לך את הקרביים כשאת נזכרת שמעבר לקיר, במחלקות הפנימיות, קשישים נדחקים כמו סרדינים בחדרים צפופים ואפורים או מאושפזים במסדרונות.
בהקשר הזה הסטורי של גדעון די תואם את הפרסונה שכולנו אוהבות לשנוא: מנותק, נרקיסיסטי וזחוח. במיוחד אם ניקח בחשבון שבית החולים נמצא כרגע בשיאו של גל הקורונה הכי קשה שהיה פה מאז פרוץ המגפה, ושהצוות מתמודד לא רק עם העומס הרגיל שיש עליו, אלא גם עם מחלקת קורונה עמוסה ויולדות חיוביות לנגיף שמצריכות אשפוז מיוחד.
אלא שבתוך הסערה הזו שכחנו משהו מאוד חשוב: קורין גדעון הרגע ילדה. ממש הרגע, 12 שעות לפני הסטטוס. משמעות הדבר שהיא נמצאת בשיאה, אבל ממש בשיאה, של סערה הורמונלית קיצונית. הימים ובמיוחד השעות הראשונות שאחרי הלידה, במיוחד לידה ראשונה, הם תקופה מבלבלת מאוד - היולדת מוצפת הורמונים ורגשות שמערפלים את המחשבה, מקצינים חוויות, תכונות ורגשות, גורמים לדברים קטנים להיראות ענקיים ולדברים ענקיים לאבד משמעות.
אפשר רק לדמיין את גדעון שמאז כבר ניסתה להתנצל ולשפוך קצת מים על המדורה שהיא הבעירה - יושבת בחדר ובכנות מרגישה שהיא נחנקת מחוסר אוויר, לא כי זה המצב באופן אובייקטיבי, אלא כי ככה היא חווה את המצב באותו רגע בכנות מוחלטת, שעות בודדות אחרי הלידה הראשונה שלה, ואז, מבלי להבין שהחוויות שהיא חווה כרגע מוקצנות על-ידי הורמונים ששוצפים וקוצפים בגוף, היא פונה למקום אליו כולנו התרגלנו לפנות במצבים כאלה, במיוחד אושיות הרשת שבנו: הרשת החברתית.
אז נכון, יוגב הגיב לה באותה מדיה שבה היא ביקרה את בית החולים, ומהבחינה הזו מאוד כיף להסתכל על הסערה מהצד ולבחון אותה בעיניים אובייקטיביות כשיימינג וסערת רשת - ליצור הקבלה מלאכותית בין גדעון ויוגב. אבל ההקבלה הזו לא באמת קיימת - כשמקלפים את הרעש, בסופו של דבר מדובר ביולדת צעירה והורמונלית מול מנהל בית החולים שבו היא מאושפזת.
נכון, הפוסט של גדעון היה מפונק, נרקיסיסטי וחסר טעם, אבל מי שתפקידו להוביל מוסד שמטפל בנשים באחד המצבים והמקומות הרגישים בחייהן, אמור להיות מסוגל להבין שגם אם הביקורת שלה הייתה מגעילה, מפונקת ולא מוצדקת, מצופה ממנו להביע יותר ממלכתיות, עדינות ואמפטיה.
הארסיות שנטפה מהפוסט של יוגב דוחה וזחוחה לא פחות מהפינוק ומהנרקיסיזם שנטפו מהפוסט של גדעון - רק שהוא לא יכול להצדיק את עצמו באמצעות סערה הורמונלית ורגשית.
הכותבת היא עיתונאית ופעילה פמיניסטית