דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. כולם מדברים על גיימסטופ ואני חושב שלפעמים גם אני, ואולי כל אחד, הוא קצת גיימסטופ. אני חושב על החברה הקטנה והמתקשה עם המניה הצונחת, פלח השוק המעומעם, התוכנית העסקית הבעייתית והעתיד הלא ברור, שנאבקה את מאבקיה האבודים לכאורה, אבל המשיכה לחיות את חייה מיום ליום, שומרת את הראש מעל המים, עד שפתאום מצאה את עצמה שלא בטובתה במרכזו של מאבק טיטאנים, נשלפת מחייה המוכרים ומתעופפת בגבהים לא מוכרים ובזוויות לא נוחות, כמו פרה בסופת הוריקן, מאבדת גם את המעט שנשאר מהאשליה המתוקה של בחירה חופשית ושליטה במצב, מתמסרת לדבר שאין להתנגד לו - מכל הדמויות והצדדים והגיבורים בסיפור אני הכי מזדהה עם גיימסטופ.
כל אחד הוא קצת גיימסטופ, וגיימסטופ זה החופש המוחלט, כשאין כבר מה להפסיד. ונדמה לי שעכשיו זו דרגת החופש האולטימטיבית; הגיבורה הטרגית שסופה ידוע מראש, אבל בשלב הזה של הטיסה על גב הדרקון כל מה שנותר לה לעשות זה ליהנות מהדרך.
כן, כל אחד הוא קצת גיימסטופ, וגיימסטופ זה גם הפחד הגדול של כל אחד. עצמו עיניים ונסו לדמיין את עצמכם כמו שאתם, אבל בתור רשת חנויות להשכרת משחקי וידיאו ב-2021. כל אחד הוא קצת גיימסטופ. כל אחד פוחד להיות זה שכבר אין לו את זה, להיות זה שמאבד את זה. כל אחד פוחד לשמוט את זה, אבל לא יעזור להדק את האחיזה, כי מה זה גיימסטופ? זה כמו מים או כמו אוויר, ככל שתחזיק יותר חזק יישאר לך פחות. תרפה את האחיזה, זה בסדר, יש עוד מלא גיימסטופ.
כל אחד הוא קצת גיימסטופ, וגיימסטופ זה גם זה שלא מוותר. נכון, לפעמים קשה. נכון, לפעמים נתקעים עם סחורה. נכון, לפעמים העולם מתקדם ומשאיר אותך מאחור. נכון, זה קורה - אבל גיימסטופ לא מוותר, גיימסטופ נשאר על הגלגל, מרפה את האחיזה, רוכב על הדרקון ונהנה מהדרך.
כל אחד הוא קצת גיימסטופ, כי בסוף זה לא אתה שקובע את הערך של עצמך, ובסוף לא הכול תלוי בך, אבל הכול עובר חביבי. גיימסטופ פה בשביל להזכיר לך את כל זה, וגם להזכיר לך שזה בסדר.
אאחל לכם גיימסטופ שמח ומועיל.
ב. עוד 45 ימים לבחירות פלוס-מינוס, וקשה שלא להתרשם עד כמה שזה לא מעניין אף אחד. ז’תומרת, מערכות החדשות עושות את שלהן ועוסקות בנושא באינטנסיביות המוגזמת, והפוליטיקאים בהחלט ממלאים את תפקידם ולוקחים את עצמם ברצינות המופרזת, אבל בעולם האמיתי, איפה שאנשים כמוכם וכמוני חיים - זה העולם האמיתי, כן? הגעתי לחדר של החיים? זה שעל הדלת שלו יש שלט "זהירות, נמר", שמכסה שלט "סכנת התלקחות", שמודבק על שלט "תהום לפניך"? מצוין - עוד לא פגשתי בנאדם שרצה לדבר איתי על הבחירות או הביע בהן עניין כלשהו, ובימים האחרונים הסתובבתי לא מעט בישראל (כדאי לכם, היא יפה במיוחד עכשיו.
אם הצבעים של העולם הם חברים בלהקת רוק, אז זה הלהיט והירוק יוצא לסולו גיטרה) ופגשתי לא מעט ישראלים (כדאי לכם, הם פתוחים במיוחד עכשיו. לתחושתי, הרבה אנשים הגיעו לשלב שהם רוצים יותר לשתף ופחות לכעוס) ואף אחד, אבל אף אחד לא התעניין בבחירות המתקרבות.
ודווקא השבוע היה שבוע נחמד יחסית, כזה שהתאפיין בהודעות פרישה. אפשר לדעת הרבה על אדם לפי הודעת הפרישה שלו, כמו למשל מתי אחרון המקורבים אליו כבר לא הצליח לשקר לו בפנים בלי לפרוץ בצחוק בנוגע לסיכוייו להנהיג את המחנה עד לניצחון, ואולי עוד כמה דברים.
בכל מקרה, אף שלא אתגעגע יותר מדי או בכלל למי מפורשי השבוע, הרי שאני קצת מקנא בהם על הודעת הפרישה עצמה. נראה לי כמו משהו שיכול להיות כיף לכתוב, אבל לא סתם לכתוב - להיות זה שכותב את הודעות הפרישה הכי טובות בעולם, כזה שאנשים פורשים לפי הלו"ז שלו. אחד כזה שאם הוא לא כותב לך הודעת פרישה, אתה ממשיך לעבוד עד המוות.
אחד כזה שחייב להיות הפורש האחרון בשוק העבודה הגלובלי, כי אחריו פשוט כבר לא יהיה טעם להודיע על פרישה, כל שאר העובדים שפשוט יצאו מהדלת האחורית ויטרקו את הדלת אחריהם.
שלום, אם כן, לפורשות ולפורשים של השבוע. בסך הכול אפשר לומר שמילאתם את זמן האוויר שהוקצב לכם בהצלחה, ואף הצלחתם לסיים משפט מדי פעם. בשם העם בישראל אני מודה לכם על שירותכם ועל הכוונות הטובות.
עוד כ-45 ימים לבחירות, שהם קצת פחות מארבע מיליון שניות. הנה, כבר העברנו כמה ביחד.
ג. השבוע אנחנו חוגגים את יום הנירוונה, וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לפלג מאוד ספציפי בבודהיזם הבהוטני. כן, אני יודע שרוב העולם הבודהיסטי מציין את יום הנירוונה שבוע אחר כך, אבל כך קיבלתי מאבי, שקיבל מאביו, שקיבל מאביו לפניו. זו המסורת שלנו ומספיק נרדפנו בגללה, תאמינו לי, אז אל תנסו עכשיו לשנות אותנו. אני לא אומר לכם מתי לחגוג שושן פורים, אל תגידו לי מתי לחגוג את יום הנירוונה, בסדר? אה, חשבתם שזה בשבוע הבא ולכן לא קניתם לי כלום? הבנתי.
בכל מקרה, יום נירוונה שמח ורגוע לכל מי שחוגג השבוע. זה היום שבו הגיע הבודהא לנירוונה פעמיים. לראשונה תחת העץ בהיותו בן 35 שנים, ואז לנירוונה הסופית כשעזב את גופו הפיזי בגיל 80, יענו מת. לדעתי, הפעם הזאת לא נחשבת, שהרי מה שווה נירוונה אם אי אפשר לחזור ממנה ולספר לחברים.
מה הטעם בשלוות אמת אם אי אפשר להתנער ממנה? מה התועלת באיזון אם אתה מת? מה שווה הארה אם אי אפשר לחלוק אותה? האם בכלל יכולה להיות יותר מהארה אחת? אני טוען שאין, שלא שווה, שכן, הם טוענים שיש, ששווה, שלא. השאלות האלה מאיימות לפרק את הפלג הבהוטני הקטן שלנו כבר שנים ורק הרצון להכריע את הוויכוח נותן לנו את הכוחות להמשיך.
יום הנירוונה, אם כן. לכבודו של הבודהא נצא ברשותכם למדיטציה מודרכת קצרה לפי השיטה העתיקה שפרשתי בפניכם קודם. עצמו את העיניים וחישבו על הבודהא יושב לו תחת העץ. עכשיו תשכחו מהבודהא, הבודהא זה כלום, חישבו על גיימסטופ. כל אחד הוא קצת גיימסטופ וגיימסטופ זה הכול, התקווה והפחדים, השכחה והרצון, הריחוף, האיבוד, ההתמסרות.
איזה גיימסטופ אתה? אתה כל הגיימסטופ שאי פעם היו ואי פעם יהיו, ואתה גם אף גיימסטופ. אתה הגיימסטופ שהיה, הגיימסטופ שנגמר, הגיימסטופ שנשבר ולא הדביקו טוב, האין גיימסטופ. עכשיו יכול להיות שאת ואתה מוכנים לשלב הסופי והלפני אחרון במדיטציית הגיימסטופ: האם את יכולה, האם אתה יכול, להיות הגיימסטופ שכבר איננו, ואז לחזור ולהיות הגיימסטופ שעוד לא הגיע?
כשתצליחי, דעי שאת הבודהא, ואז שכחי את זה.