הכנסת / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאטיב
דומה כי "שניים אוחזים בטלית". אלה מבקשים לקצץ בסמכויותיו של בית המשפט בטענה כי הוא מתערב יותר מדי בחיים הפוליטיים בישראל, ומנגד אלה מבקרים את בית המשפט על כי אינו עושה די כדי לפתור את צרותיה של חברה זו.
אל מול המשבר הפוליטי, בית המשפט פיתח בשנים האחרונות הצדקה חדשה להתערבות שיפוטית בפעולת הגופים הייצוגיים. תפקידו הוא להיות מושיעה של הכנסת ולמנוע ממנה להיות "האסקופה הנדרסת" של הממשלה. בשם היגיון זה, בית המשפט מתערב בהליכים הפנימיים של הכנסת - מהליכי חקיקה ועד קביעת עיתוי בחירת יו"ר הכנסת.
צידוק זה לביקורת שיפוטית הוא לכאורה אטרקטיבי. בית המשפט הוא מגן הרוב ומאפשר לגוף הנבחר באופן ישיר על-ידי העם לגבור על רצון הממשלה, שקמה מתוך הכנסת ותלויה באמונה. בית המשפט הוא החסם בפני מצב בו "הגולם קם על יוצרו". עתירות רבות מהתקופה האחרונה נשענות בין היתר על היגיון זה כדי לבקש את התערבות בית המשפט מסוגיית ביטול ממשלת החילופים, דרך ביטול חוק הקורונה ועד הקמת ועדת חקירה בנושא הצוללות.
האומנם זקוקה הכנסת לסיועו של בית המשפט כדי לנהל את הליכיה הפנימיים? במאמרי "הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגית יחסי הכוחות בין כנסת לממשלה בישראל" , שעתיד להתפרסם בעיוני משפט, אני מחלקת את יחסי הכוחות בין הממשלה לכנסת לארבע תקופות.
אתמקד בשתי התקופות שממסגרות את הדיון. התקופה הראשונה היא מקום המדינה עד 1977, תקופה בה מפא"י שלטה ביד רמה בכנסת ומחוצה לה. התקופה האחרונה היא מאז ביטול הבחירות הישירות לראשות ממשלה ב-2003 ועד היום. הנתונים שמצאתי מראים כי בכל הפרמטרים הרלוונטיים מוטת השליטה של הממשלה בכנסת נחלשה לאורך השנים. בהקשר זה "מספרים מדברים", והם מלמדים יותר מכל על יחסי הכוחות בין הגופים.
במקום שהקואליציה תשלוט בממוצע בשני שליש מהכנסת, הממשלה שולטת עתה בקושי ברוב בכנסת. באותה שעה, ממוצע מספר סיעות האופוזיציה בשתי התקופות זהה ועומד על שש סיעות. לא קשה יותר לאופוזיציה להתארגן היום בהשוואה לעבר.
מפלגת השלטון כבר אינה שולטת ב-61% מהקואליציה, כפי שהיה נכון מקום המדינה עד 1996. מאז ביטול הבחירות הישירות לראשות הממשלה, המפלגה הגדולה בקואליציה שולטת בממוצע רק ב-53% ממנה.
מפלגת שלטון חלשה חייבת לוותר על כוחה השלטוני ולהתפשר עם סיעות אחרות לאורך תקופת כהונתה. הפער בין מפלגת השלטון למפלגה הגדולה באופוזיציה קטן מפער ממוצע של 28 חברי כנסת בקום המדינה לפער ממוצע של 10 חברי כנסת כיום. החקיקה הפרטית התעצמה מאז קום המדינה הן במספרים מוחלטים והן כאחוזים מכלל החקיקה המתקבלת.
משך כהונת ממשלות מעבר הכפיל את עצמו מכ-81 יום ל-158 יום בממוצע. ממשלות מעבר הן חלשות לפי הפסיקה הישראלית, שכן עליהן לנהוג באיפוק, אלא אם יש להן צורך חיוני בעשייה. דומה כי הכנסת אינה זקוקה להתערבותו של בית המשפט בניהול ענייניה הפנימיים כיום יותר מבעבר.
יש הטוענים כי המשמעת הקואליציונית היא הרעה החולה של הכנסת, ובגינה נדרשת התערבות בית המשפט. אולם טענה זו אינה מתיישבת עם טיבה של שיטת המשטר הישראלית. מדינה עם שיטה פרלמנטרית ובחירות יחסיות אינה יכולה להרשות לעצמה להתקיים ללא משמעת קואליציונית. זו שיטה שמייצרת רב-מפלגתיות בכנסת, בייחוד כשמדובר באזור בחירה ארצי אחד.
החוק הראשון שנחקק על-ידי הכנסת הראשונה מסדיר משמעת קואליציונית. המשמעת הקואליציונית מבטאת את האחריות המשותפת של ממשלה לכנסת. אולם, משמעת קואליציונית אינה מונעת מחברי הכנסת להביע עמדות עצמאיות. הם פשוט נדרשים "לשלם" באמצעות התגוששות עם חבריהם לקואליציה, ובעת הצורך באמצעות התפטרות או פיטורים.
שבירת המשמעת הקואליציונית אפילו עשויה להשתלם לחברי הכנסת בבחירות, ובוודאי עשויה להידרש מהם אם הם אנשי עקרונות. על כוחה המוגבל של משמעת קואליציונית ניתן ללמוד מהעובדה שממשלות ישראל אינן שורדות בממוצע מעל שנתיים מאז קום המדינה, זאת אף שחוק יסוד: הכנסת שואף לתקופת כהונה של ארבע שנים.
כל מהותה של שיטה פרלמנטרית היא ליצור שליטה של ממשלה בכנסת וכנסת בממשלה. בכל רחבי העולם הפרלמנטרי ממשלות שולטות בזמן ובאג'נדה הפרלמנטריים. יתרה מכך, דווקא בשיטת משפט הדורשת חקיקה, או לפחות אישור של הכנסת, כתנאי מקדים לפעולות שונות, לא ניתן לשתק ממשלה באמצעות נטרול שליטתה בכנסת.
החלשת ממשלת ישראל עוד יותר היא סכנה קיומית למדינה. ממשלה לא יציבה היא ממשלה חלשה הדואגת לקיומה התמידי. זו ממשלה שמתקשה לתכנן לטווח בינוני או ארוך.
בית המשפט יכול לשמש "שחקן חיזוק" בהגנה על הדמוקרטיה, אך אינו יכול לשמש תחליף לה. גורלה של הדמוקרטיה הישראלית תלוי בעיקר בפעולת כולנו.
הכותבת היא פרופ' חבר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה