משחק NBA בין המילווקי באקס והפניקס סאנס / צילום: ג'ואי קמפרואילה
אם יש משהו שהקורונה חידדה בשנה האחרונה בספורט המקצועני הוא את ההבדלים בין המודל של הספורט האמריקאי לאירופי. בזמן שבצרפת פנתה השבוע ליגת הכדורגל בבקשה למדינה לבנות תוכנית חילוץ שתציל את הקבוצות מקריסה, בארה"ב התברר כי בעלי קבוצות ה-NBA סגרו את עונת הקורונה הראשונה עם הראש מעל המים. כלומר, הם יכולים לבכות שהרווחים לא היו כמו שהם רגילים, אבל לפי הדוח השנתי של "פורבס" אף אחד מבעלי קבוצות ה-NBA לא הפסיד כסף בגין הפעלת הקבוצה בעונה הנוראית של הקורונה, ששוחקה בחלקה ללא קהל.
מדוע ההבדלים הללו בין ארה"ב לאירופה? בעיקר כי באופן מפתיע דווקא המודל האמריקאי נשען על השיטה הכי לא קפיטליסטית, שמקורה בהסכמים קיבוציים. המודל בליגות המקצועניות בארה"ב מדבר על חלוקת הכנסות בין הבעלים לבין השחקנים, והוא נועד לגרום למצב שבו כולם אמורים להרוויח את חלקם. גם אם יש ביקורות על המודל הזה שלא מאפשר לשחקנים לממש את כל הפוטנציאל שלהם מבחינת שכר, המודל הזה בסופו של הציל את הליגה גם בימי הקורונה: כשההכנסות ירדו משמעתית כפי שקרה בעונת הקורונה, ירד אוטומטית גם סעיף השכר שמשלמות הקבוצות לשחקנים. כולם המשיכו להרוויח את חלקם, אבל קצת פחות.
איך התמודדו הקבוצות ב-NBA עם המשבר? לפי הפרסום שנתי החדש של "פורבס", 30 הקבוצות בליגה רשמו בעונת 2019/20 רווח של 1.86 מיליארד דולר - ממוצע של 62 מיליון דולר לקבוצה, ירידה של כ-12% בלבד לעומת העונה האחרונה שלפני הקורונה. בזמן הזה, כזכור חלק מהקבוצות באירופה דיממו ירידה של 20% ומעלה בהכנסות.
הדבר היותר משמעותי הוא שכל 30 הקבוצות רשמו רווח תפעולי, חלקן עם רווחים עצומים: גולדן סטייט עם רווח תפעולי של 200 מיליון דולר, ניו יורק ניקס 178 מיליון, האלופה לוס אנג'לס לייקרס 155 מיליון, שיקגו בולס עם 115 מיליון. פיניקס סאנס שרשמה את הרווח הקטן ביותר, 20 מיליון דולר - נתון שיכול להיות דמיוני לקבוצת כדורגל באירופה בעונת הקורונה.
הסיבה העיקרית לעוצמה של המודל האמריקאי ובעיקר של ה-NBA היא ההישענות הכמעט מוחלטת על כספי טלוויזיה, ארציים ומקומיים. מלבד הסכם טלוויזיה של 24 מיליארד דולר שחתמה ה-NBA עם הערוצים "הגדולים", כלומר כאלו שמשדרים את הקבוצות מחוף לחוף, לכל קבוצה יש גם הסכם טלוויזיה מקומי שבדרך כלל מובטח לעשרות שנים קדימה. הנה דוגמה קטנה: לוס אנג'לס לייקרס "מסודרת" פעמיים - פעם אחת היא מקבלת מהסכם הטלוויזיה שהליגה חתמה מחוף לחוף עד שנת 2025 כ-90 מיליון דולר בעונה. אבל מאחר שהיא משודרת רק כ-15 פעמים בשידור ארצי, הקבוצה גם חתומה על הסכם עם ערוץ הכבלים המקומי של רשת Time Warner שמשדר בקליפורניה את כל משחק הקבוצה. ההסכם? עד שנת 2031 ומבטיח ללייקרס עד 200 מיליון דולר בעונה. איך שלא מסובבים את זה, גם פנדמיה עולמית לא הצליחה לגרום ללייקרס (וגם לקבוצות אחרות) להגיע אל מתחת לקו האדום.
ספורט הוא לא אסקפיזם
במהלך הקורונה התנהלו הרבה מאוד מאבקים בין גופי שידור לבין ליגות בנוגע לכספים המשולמים מרשתות השידור. ערוצי השידור טענו שהמוצר ללא קהל ביציעים הוא לא אותו מוצר ודרשו - ובהרבה מקרים אף קיבלו - הפחתה של הסכומים שהם משלמים. במקרים מסוימים הם הודיעו חד צדדית על הפחתת המחיר שהם משלמים. זה קרה הרבה מאוד בכדורגל האירופי. ראשי הליגות מצדם טענו שהמצב הפוך, הרי הסגרים הרבים גורמים לכך שאין לאוהדים מה לעשות מלבד לשבת בבית ולראות ספורט, ושספורט הוא אסקפיזם בתקופה נוראית שכזן, ובעצם המוצר נהנה מחשיפה גדולה יותר.
מי צודק? השבוע אפשר היה לקבל דוגמה די ברורה שרשתות השידור. בארה"ב שודר הסופר בול ה-55, בין טמפה ביי בקאנירס לקנזס סיטי צ'יפס, אירוע הדגל השני של ארה"ב שמוביל בכל שנה את טבלאות הצפייה בארה"ב. וזה קרה כשארה"ב חלקה בסגר, החנויות בחלק הגדול לא פועלות וכו'. ומה קרה? הרייטינג של שידור המשחק ב-CBS הביא ממוצע של 91.6 מיליון צופים (ועוד תוספת קטנה של כמה מיליונים שצפו בסטרימינג), הנתון הנמך ביותר מאז 2006, וירידה של 9% לעומת השנה שעברה. במילים אחרות, 1 מכל 10 אמריקאים שצפה במשחק בשנה שלפני הקורונה לא צפה בו השנה. במונחים של נתוני צפייה טלוויזיונית נרשם במשחק השבוע 38.2% - הנתון הנמוך במונחי רייטינג מאז 1969.
זה קורה פחות מחודש אחרי שמשחק הגמר של פוטבול המכללות - עוד אירוע שמשבית את האומה האמריקאית - רשם את הרייטינג הנמוך ביותר מאז 1999. אחרי שסיבוב הגמר של המאסטרס בגולף רשם את נתון הצפייה הנמוך ביותר מאז 1957, וסדרת הגמר של ה- NBA ששוחקה לפני ארבעה חודשים בין הלייקרס למיאמי רשמה את הרייטינג הנמוך ביותר לסדרת גמר - 4% בלבד. ירידה של 55% לעומת הגמר האחרון שלפני המגפה.
מה זה אומר? שספורט הוא לא אסקפיזם. ובעיקר שלרשתות השידור יהיה הרבה רוח גבית כדי לקבל הנחה על סכומי העתק ששולמו עבור הזכויות.