הצצה לבית החולים איכילוב בימי קורונה / צילום: אסף לוי
במצוקה הכלכלית בה נמצאת מערכת הבריאות היא פונה בראש ובראשונה אל משרד האוצר להזרמת כסף נוסף למערכת. זהו הפתרון הנמצא מתחת לפנס, וסביר להניח כי בסופו של דבר יימצא תקציב מסוים ומוגבל לתוספת למערכת. אולם, טוב יותר לאמץ גם את תפישת העולם כי מצוקה ומשבר הם הזדמנות לבחון מחדש את כללי מערכת הבריאות, ואת ההנחות הבסיסיות העומדות בבסיס תפקודה, ולא רק לנסות לכסות את מצוקותיה בהזרמת כספים נוספת, שמטבעה תהיה מוגבלת.
אחת ההזדמנויות היא בחינת המחירים הכבדים של הרפואה המתגוננת בשל הכללים שנקבעו בחקיקה ובפסיקות השונות על עוולות רפואיות. זוהי אכן דילמה של ממש. מחד גיסא, תביעות הרשלנות הרפואית נועדו כדי להביא לשתי תוצאות מבורכות: ראשונה בהן היא הגדלת השוט המוטל נגד רשלנות רפואית. רוב מוחלט של משרתי הרפואה עושים מעל ומעבר, אך כמו בכל קבוצה נפלאה - יש בה גם צללים ומחשכים, וצריך להתמודד עימם; שנייה בהן היא פיצוי נדרש לנפגעים, שכן לעתים הרשלנות הרפואית מטילה עול כלכלי עצום על הנפגעים ממנה. משפחה הנכנסת למשבר בשל כשלים בטיפולה נמצאת במצוקה איומה, שאסור לנו להקל בה ראש, ולראותה רק דרך הסטטיסטיקה המוצלחת, כי אם להבין שגם מאחורי שברי אחוזים מסתתרת תהום עמוקה. אלה שתי מגמות צודקות מאוד.
מאידך גיסא, נזקי המדיניות הקיימת בתחום הרשלנות הרפואית הם עצומים: בראש ובראשונה הם נזקים רפואיים: כמות עצומה של בדיקות מיותרות, שהן גם יקרות מאוד, וגם לעתים מזיקות לטיפול הרפואי עצמו; רופאים שמטילים את חובת ההכרעות על המטופלים, על אף שאין להם כלים של ממש לעשות זאת, בשל פחד מתביעות משפטיות, וכדו'. אולם יש להן גם מחיר כלכלי עצום, בשל עמדה שנחשפת לעתים בפסקי הדין, שרואה את המערכת הרפואית כ'עשירה', ועל כן ניתן לפסוק פיצויים גדולים. החוב המוסרי שלנו כלפי כלל הציבור בישראל אינו יכול להישחק מול הפיצויים למשפחות פרטיות.
האם יש דרך אחרת? האם יש דרך שמאפשרת מדיניות שאינה פוגעת בזכותם של נפגעים שממש זקוקים לפיצוי הכספי, ובד בבד מעוצבת גם על ידי הנזקים המשמעותיים כל כך של הרפואה המתגוננת?
רמה בסיסית אחת, אוטומטית, לכולם, שהיא הרמה הבסיסית והיסודית, כאשר חשוב שיוגדר האם הכוונה לכל הילדים הפגועים בכלל או רק אלו שנולדו בעוולה? מה יכלול אותו פיצוי? רמה זו תהיה הוגנת דיה כדי לאפשר למשפחות שנפגעו להתמודד עם המציאות הקשה בה הם חיים, והיא תפעל כשם שפועלת מערכת הביטוח בתחום תאונות הדרכים. הפגיעה המסוימת במשפחות הנפגעות תהיה קטנה, הן בשל העובדה שלא יזלוג ממנה הסכום העצום הזולג היום, והכסף כולו יהיה "נטו" למשפחה, והן בשל העובדה שהיא לא תחייב את המשפחות לעבור את התהליך הקשה של התביעה המשפטית, והכרזה פומבית על ילדם כילד שטוב היה שלא היה בא לעולם. השיקול הכולל של טובת החולה אף הוא חלק מהטיעון בזכות קיומה של מערכת פיצוי אוטומטית.
רמה שנייה היא אפשרות תביעה רק במצבים שיוגדרו בחוק כ"קשים מאוד", וכך יצומצם היקף התביעות המגיעות כיום לבתי המשפט. מקרים קשים יהיו אותם מקרים בהם הרשלנות הרפואית תהיה חדה וברורה, וקיומה הכרחי כדי שלא לפגוע בזכויות האזרח, או במקרים בהם אכן יהיה מדובר בפגיעה רפואית קשה ביותר.
השינוי המוצע בזה יפשט מאוד את תהליכי קבלת הפיצוי, יעביר אותם מדיני הנזיקין לסולידריות החברתית, ימנע זליגה של כספי פיצוי לתהליכים משפטיים יקרים, יאפשר למשפחות להתרכז במשימה הגדולה שהחיים הטילו עליהם בטיפול בילד, ולרופאים לעסוק ברפואה כדי להיטיב את מצבנו".
דברים אלה עדיין רלוונטיים, ויש בהם קריאה כללית כפולה: לבחון מחדש את תחום הרפואה המתגוננת ותביעות הרשלנות הרפואית, בדרך אנושית ומוסרית כלפי הנפגעים וכלפי המערכת הרפואית כאחד, ובכלל - לנצל את ההזדמנות לדיון מחודש בסוגיות רבות של הוצאות המערכת הרפואית שיכולות להיות מוסטות מאין ספור נושאים מסביב לדבר החשוב באמת: בריאות הציבור.
הכותב הוא ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר