נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
ראשית העובדות: בשנת 2002 התקרב שער הדולר לחמישה שקלים לדולר. לאחר כשנה ומשהו הדולר "התדרדר" לשער של כ-4.3. "היצואנים" זעקו - "נפטר עובדים", אבל דבר חריג לא קרה. החופשה בחו"ל הוזלה, כך גם מוצרי יבוא - האזרח לא התלונן.
בתחילת 2006 שוב עמד הדולר על כ-4.6 שקלים ואז החל מסע ארוך של כשלוש שנים במהלכן הדולר "צנח" בחדות ל-3.3 שקלים לדולר. גם אז מחו "היצואנים": אוטוטו התעשייה נסגרת, ההייטק מתמוטט, והמתכנתים יורדים כאיש אחד לעמק הסיליקון. דבר מזה לא קרה, ולהפך - היצוא שבר שיאים.
הריטואל ממשיך: בשנים 2009-2011 - למעלה משנתיים של ירידה בשער הדולר. שוב חזרו זעקות השבר: "הצילו, הדולר מתדרדר - היצוא בסכנה" - צניחה מ-4.20 ל-3.40 - אבל מעשה שטן, התעשייה מסרבת לקרוס - מסתדרים וצומחים. ואז שוב זה קורה בין השנים 2012-2014.
בימים אלה ובשש השנים האחרונות, זעקות היצואנים שוב עולות השמימה, אל הוד רוממותו בנק ישראל: "נפטר רבבות עובדים", "ההשקעות מחו"ל ייפסקו, "מי יציל את התעשייה הישראלית"? וראה זה פלא: היצוא חוזר ושובר שיאים, מוצרי יבוא מוזלים, היקף ההשקעות בישראל ללא תקדים.
20 שנים של נדנדת שערים מלווה בתרחישים קבועים: קו מגמה של התחזקות השקל יחד עם זעקות שבר של "היצואנים". ומנגד, קורה ההפך מנבואות "סוף העולם" של תעשיינים ויצואנים: התוצר לנפש מוכפל ויותר (מתואם לכוח הקנייה - מ-18 אלף דולר ל- 39 אלף דולר), כמעט עשור של עודף קבוע בסחר החוץ - שכחנו את האיום המתמיד של "גירעון"; אבל "היצואנים" בשלהם: אוטוטו קורסים. כלכלת ישראל בדרך לשאול.
לוביסטים ו"מומחים" נוהרים לירושלים
"יצואנים" לענייננו, הם כל מי שמעבירים לישראל מטבע חוץ וממירים אותו לשקלים - בין אם קיבלו תרומה או בין אם ביצעו אקזיט.
מאחורי כל תקופה של התחזקות השקל עומדים יצואנים - אנשי עסקים ויזמים מוכשרים - הצלחתם היא שמחזקת את השקל באמצעות זרם הדולרים שהם מביאים לישראל. הם לא מקשה אחת, יש מוצלחים יותר ויש פחות. סביר שדווקא הפחות יעילים הם שמשמיעים את קולם המאיים בדרישה מבנק ישראל לכפות את כוח השלטון ולייקר לנו את חיי היום-יום באמצעות העלאה מלאכותית של שער הדולר וייקור היבוא .
הם דורשים למעשה, שאזרחי ישראל לא ישתתפו בהצלחתם! להזכירכם, יבוא זה בין היתר: בשר מארגנטינה, חיטה מאמריקה, מחשבים מטאיוואן, מוצרי חשמל מקוריאה, חופשה ביוון, ריהוט של איקאה - וכל היתר מעלי-אקספרס.
דרישת "היצואנים" לכפות התייקרות על הציבור באמצעות השלטון אינה שונה מהתנהלות כוחנית של סקטורים אחרים במדינת ישראל שמנסים (ומצליחים) לזכות ב"הטבות" על חשבון כלל הציבור.
עובדי החשמל והנמלים - כדוגמה - משפרים את הכנסתם על חשבון הציבור באמצעות איום סמוי לכבות את האור או לסגור את נתב"ג. למונופולים הממשלתיים יש את ועדי העובדים ואת ההסתדרות, לחרדים יש את "חרדת הקואליציה", ליצואנים יש את בנק ישראל.
בנק ישראל, כזרוע שלטונית, מתפקד כמנגנון עצום של העברת עושר לקבוצת לחץ. מייקר את חיי היום-יום לתשעה מיליון ישראלים ומעביר את התמורה לסקטור "היצואנים" המועדף. העדפת יצואנים על חשבון האזרחים היא מיסוי כבד. יתרות מטבע החוץ המטורפות שבנק ישראל מחזיק מקורן במיסוי נסתר של אזרחי ישראל.
ככל שבנק ישראל מתמיד ב"תכנון המרכזי" של כלכלת ישראל באמצעות עיוות שער הדולר הוא מסכן אותנו יותר. תכנון הכלכלה על ידי פוליטיקאים או פקידים מרכזיים צפוי להצליח כמו תוכניות החומש בברית המועצות ובוונצואלה - לבסוף, זה קורס ברעש אדיר של אומללות.
שערי מטבע נקבעים בדומה למחיר העגבניות בשוק - ביקוש והיצע. ההנחה שבבנק בירושלים יושבים מלאכי שרת חכמים שיודעים לחשב מה צריך להיות שער הדולר "הנכון" - אין לה על מה לסמוך.
הם לא חכמים מנגיד הבנק המרכזי של זימבבואה או ארגנטינה - אין להם כלים ייחודיים לקבלת החלטות. כל עיוות כלכלי, זורם כמו המים, אל המקום הנמוך ביותר - ובכלכלה, המקום הנמוך ביותר הוא מנגנון המחירים. אנחנו משלמים ונשלם.
בנק ישראל חייב לחדול מוויסות שערי מט"ח, לאפשר לביקוש ולהיצע לקבוע את המחיר. ככל שכלכלת ישראל תשגשג - השקל יתחזק. אפילו שער של 1 שקל לדולר אינו מופרך - מי שיגרום להישג זה הם לא פחות מאשר "היצואנים". שגשוגם הוא שמחזק את השקל, אבל הפעם זה יקרה יחד עם הוזלת יוקר המחייה לכל הציבור.
הכותב הוא בעל אתר הרפורמות הכלכליות "קו ישר"