אלימות במשפחה / צילום: שאטרסטוק
מאנדפרו אלאזה מחולון השתחרר בחודש מרץ האחרון ממאסר בגין עבירות אלימות כלפי אשתו מאסטוול. שבעה חודשים בכלא לא מנעו ממנו לרצוח את אשתו בסוף אפריל, כחודש וחצי אחרי שהשתחרר. אלאזה לא עבר שיקום לעברייני אלימות במשפחה בזמן מאסרו, ולא היה קיים מערך מסודר כדי לעקוב אחר מצבו לאחר שחרורו. מלבד הזעם על הרצח הנורא, היכן אחריותנו כחברה למנוע את הרצח הבא שנמצא מעבר לפינה?
בשנה האחרונה חלה עלייה מדאיגה במקרי אלימות במשפחה. האחרון שבהם, הוא הרצח המחריד של דיאנה רז בידי בעלה, שמצטרף לאלפי אירועים מזעזעים, ששוטפים את המדינה ומעמידים את רשויות האכיפה והרווחה מול שוקת שבורה. על-פי נתוני משרד הרווחה, מספר התלונות על אלימות במשפחה גדל פי שלושה מאז פרוץ המגפה. בחודשים מרץ-אוקטובר 2020 הגיע מספרן ל-7,201 בהשוואה ל- 2,530 בשנה שעברה. והנורא מכל - על-פי נתוני הוועדה לקידום מעמד האישה, בשנה החולפת בלבד, נרצחו 23 נשים.
משבר הקורונה הפך את הבתים האלימים לבתי סוהר עבור אותן נשים. הלחץ הכלכלי וחוסר הוודאות שנלווים למשבר, בשילוב נוכחות הילדים בבית והחרפת הקונפליקטים הזוגיים, הפכו מאות בתים לסירי לחץ מדממים.
מרבית הציבור בישראל מתייחס (ובצדק) בעוינות ובסלידה עמוקה למקרי אלימות במשפחה. עבורו, הדרך האפקטיבית ביותר לטיפול בתופעה היא באמצעות גינוי, הוקעה, הרתעה וענישה. אך למעשה, אחד האתגרים המרכזיים שלנו כחברה, הוא למצוא את הדרך לראות מבעד לכאב והזעם, ולהביט על היום שאחרי. בכדי לעקור את יצר האלימות מאותם גברים, לא מספיק לשלחם לכלא, אלא חובה להעבירם מסלול שיקום משמעותי, במסגרת ההליך המשפטי. ללא תהליך שיקום, הדרך לחזור לאותם דפוסי אלימות תהיה קצרה מאוד. בתום תקופת מאסר (שלרוב אינה עולה על מספר חודשים), חוזרים אותם גברים לחברה ולמשפחה, שבאמתחתם אותם הרגלים אלימים מהעבר מחד וכעס על המאסר מאידך, וכך מעגל הדמים אינו נפסק לעולם.
על-פי נתוני שירות בתי הסוהר, יותר מ-40% מעברייני אלימות במשפחה אינם מקבלים טיפול שיקומי כלל בזמן מאסרם, מצב השונה לחלוטין מהמדיניות הנהוגה בארה"ב ובמערב אירופה. בארה"ב גברים שמורשעים באלימות בדרך כלל לא נשלחים למאסר, אלא מופנים לאחת מלפחות ה-2,500 תוכניות לשיקום גברים אלימים שקיימות במדינה, אשר ממומנות ע"י הגברים האלימים עצמם (כחלק מהעונש).
בישראל, עד שנות ה-90, עיקר הטיפול בתופעה היה במתן הגנה לנשים וילדיהן. רק לאחר חקיקת החוק למניעת אלימות במשפחה (התשנ"א-1991), החלו לתת את הדעת גם על פיתוח תוכניות לשיקום גברים אלימים. עם זאת, רק מיעוט מהגברים משתלב בטיפול במסגרת כלשהי, ולא קיימים די תמריצים או סנקציות לעידוד השתתפות. מרבית אסירי אלימות במשפחה, אף אלה שמוגדרים ברמת מסוכנות גבוהה, משוחררים מבתי הכלא ללא תוכנית שיקום או הבטחה שיגיעו לטיפול לאחר השחרור.
כדי להתמודד בחוכמה ובאומץ מול התופעה, על המדינה ליצור מערך מובנה לשיקום הגברים האלימים, תוך התאמת התוכניות למשתתפים ולסוגי האלימות השונים. יש להרחיב משמעותית את תקציבי השיקום, להעניק הכשרה איכותית לצוותים המטפלים, ולנקוט צעדים לעידוד השתתפות מלאה בתוכניות ומניעת נשירה, כולל אפשרות להמתקת העונש על סמך השתתפות בתהליך (כפי שמתרחש עם עברייני סמים העוברים תהליכי גמילה העשויים להפחית מעונשם).
כדי להציל את חייהן של מאות נשים, מדינת ישראל חייבת לשנות גישה - ענישה והרתעה לבדם אינם משיגים את התוצאה. רק שילוב תהליכי שיקום אינטנסיביים יהפכו את הקערה על פיה, ויסייעו לאותם גברים לחזור לחברה כאזרחים בריאים ולא אלימים. רק כך נשים סוף למעגל הדמים.
הכותבת היא מומחית בדין הפלילי המייצגת נאשמים, עומדת בראש משרד שוש חיון ושות'