שיכון ובינוי / צילום: שלומי יוסף
הידיעות מהימים האחרונים בדבר החלטתו המסתמנת של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את חברת שיכון ובינוי בגין פרשת השוחד באפריקה, ובנוגע לניסיונות של החברה להגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות - מהווים תזכורת חדה וכואבת עד כמה בניגוד למדינות רבות אחרות, התאגידים בישראל בכלל לא מודעים לאפשרות לפעול לפי תוכניות אכיפה וציות. לו שיכון ובינוי הייתה מציגה תוכנית אכיפה למניעת עבירות שוחד, היא הייתה מצליחה להימנע מהעמדה לדין.
בשנים האחרונות ניכרת בישראל מגמה של הקשחת כללי הרגולציה בממשל התאגידי, הכוללת בין היתר גם הרחבה של האחריות הפלילית שמייחסות רשויות התביעה לתאגיד בשמו פעלו נושאי המשרה המואשמים בעבירה פלילית.
אך מגמה זו ממש אינה גזרת גורל. לפני כשנתיים תוקנו הנחיות פרקליט המדינה בדבר מדיניות העמדה לדין של תאגיד. נקבע בהם כי אחד מהשיקולים המרכזיים שיש לשקול בטרם מחליטים האם להעמיד לדין תאגיד, היא קיומה של תרבות ציות לחוק בתאגיד. ככל שנסיבות ביצוע העבירה בגינה נשקלת העמדתו לדין של התאגיד מעידות על כשל חד-פעמי שאינו מאפיין את התנהלות החברה כדרך קבע, כך תגבר הנטייה שלא להעמיד לדין את התאגיד, אלא רק את נושאי המשרה בו שעברו את העבירה.
אז איך לומדים על תרבות ציות לחוק? בעיקר באמצעות קיומה וחוזקה של תוכנית אכיפה בתאגיד: תוכנית שבמסגרתה אמורים הדרגים הבכירים בתאגיד לאתר את נקודות התורפה של שלהם, ולקבוע נהלים לאיתור ומניעת הפרות שיכולות להביא להפרות שבצידן גם אחריות פלילית, כמו למשל עבירת השוחד לעובד ציבור זר.
לרוב נדרש התאגיד למנות "קצין ציות" עצמאי, שתפקידו לוודא את הטמעת תוכנית האכיפה, להבטיח קיומה של תרבות ציות לחוק ואף לשמש כאוזן קשבת לתלונות אנונימיות של עובדים על הפרות בחברה.
כך, בהנחיות פרקליט המדינה נקבע באופן מפורש כי תוכנית אכיפה המיושמת באופן אפקטיבי בתאגיד היא ביטוי מרכזי לקיומה של תרבות ציות לחוק, וכן כי קיומה של תוכנית אכיפה פנימית ייחשב כשיקול מקל עם התאגיד בעת הבחינה האם להעמידו לדין.
המשמעות של ההנחיות ברורה: ככל שבידי התאגיד יהיו די ראיות המוכיחות כי הוא פעל לצמצום החשיפה ומניעת העבירה, כך יפחת הסיכון מהעמדתו לדין פלילי; ככל שבתאגיד יכהן קצין ציות בעל סמכויות שמנהל פעילות ענפה, כך יפחת האינטרס הציבורי להעמידו לדין.
למרות הנחיה מפורשת זו, ועל אף שגם רשות ניירות ערך ממליצה לתאגידים לכלול תוכניות אכיפה בתחום ניירות ערך, מעטים התאגידים בישראל שאכן מקפידים על כך. בעוד שבגופים פיננסיים ובענף היצוא הביטחוני התופעה שכיחה יותר, בשאר ענפי המשק, וגם בקרב חברות המקיימות פעילות בינלאומית ענפה החושפת אותן לעבירה של שוחד לעובד ציבור זר, קשה למצוא זכר לתוכניות אכיפה למניעת שחיתות.
מעבר לאינטרס הברור של התאגיד להימנע מהעמדה לדין, והאינטרס של רשויות המדינה להגביר את הציות לחוק ולחסוך ניהול הליכים פליליים ארוכים המכבידים על מערכות המשפט והתביעה, הרי שתוכנית אכיפה יעילה היא גם אינטרס חברתי ראשון במעלה. היא עשויה למנוע את העבירה הבאה או התאונה הבאה. המעבר משיח של אכיפה לשיח של מניעה ישרת טוב יותר את כולנו.
אכן, אין חולק כי התאגידים בישראל עדיין לא השכילו להבין את היתרונות העצומים הגלומים בהטמעת תוכנית אכיפה ומינוי קצין ציות, אבל האמת היא שגם הרגולטור לא עשה די כדי לסייע בכך.
כך, למשל, בזכות פעולות נמרצות של רשות ניירות ערך, אישרה הכנסת תיקון לחוק הממשל התאגידי למנהלי קרנות נאמנות ומנהלי תיקים גדולים (מעל 5 מיליארד שקל או אלף לקוחות), אשר מחייב קיומה של תורנית אכיפה פנימית בחברות המנהלות קרנות נאמנות ומנהלות תיקים גדולים, ואף קובע סנקציה של עיצומים כספיים על אי-עריכת תוכנית אכיפה פנימית נאותה. וכך, משרד הביטחון מחייב את כל היצואנים הישראלים עמם הוא עובד לערוך הרצאות וסמינרים בתחום מניעת השוחד לעובדי ציבור זרים.
לטעמי, בשלו התנאים והגיעה העת לכך שהרגולטור ירים את הכפפה גם בהקשרים נוספי וישתמש בכוחו ובהשפעתו על-מנת לסייע לתאגידים להטמיע תרבות ציות לחוק מחד, ולהפחית את חשיפתם הפלילית מאידך. לכל השחקנים הרלוונטיים יש רק מה להרוויח מכך.
הכותב הוא בעל משרד עורכי דין בתחום הצווארון הלבן ומספק שירות של ציות לתאגידים