קטי פרי / צילום: איל יצהר
מגיל שמונה גדלה רב גונדר קטי פרי, נציבת שב"ס החדשה, בצל מחלת הסרטן של אימה, דליה. היא עמדה לצידה בשנים הקשות, טיפלה ודאגה, התבגרה והתקשחה מהר מדי, ואיבדה את הילדות. המשפחה עוד הספיקה לחגוג לה בת מצווה מצומצמת אך בהרכב מלא, ושלושה ימים לפני שהאם הלכה לעולמה, לקח אביה, עובד עיריית ירושלים, את שלושת הילדים להיפרד ממנה בבית החולים.
פרי, שהייתה רק בת 12, זוכרת כל שנייה מהמפגש האחרון שלהן, כולל העיניים של אמא שלה, שהמחלה הצהיבה, וגם את בקשתה האחרונה מהאב: "תשמור לי על הילדים".
בערב יום העצמאות, כשמדינת ישראל חגגה יום הולדת, הם התחילו בסידורי הלוויה. "אותי ואת אחי שהיה בן שמונה לקחו לבית הקברות", מספרת פרי, "אבל את אחותי בת הארבע, שלא זכתה להכיר אותה, השאירו בבית. כשאמא נכנסה ויצאה מבית החולים, אני לקחתי את המושכות במקומה, וכשאני מסתכלת על שלושת הילדים שלי, אני חושבת איך בכלל הסתדרתי אז, בלי שיהיה לי עם מי להתייעץ בגיל ההתבגרות, בלי אמא".
היכולת הנדירה של פרי לנהל מצד אחד ביד רמה אופרציות ואנשים, ומהצד השני להיות רגישה לאחרים, להכיל את בעיותיהם ולמצוא להן פתרונות, הביאו אותה, בלי שכיוונה לשם, לקריירה מפוארת בשירות בתי הסוהר, שהתחילה מעבודה סטודנטיאלית, זמנית, במקביל ללימודים, והגיעה אל הדרגה הגבוהה ביותר בשירות. בדצמבר 2020 מינה אותה אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים, לממלאת מקום הנציב, תפקיד שלא אויש שנתיים. את מינוי הקבע קיבלה בסוף ינואר 2021, בשיאו של הגל השלישי של הקורונה והסערה שהתחוללה כשהשר מנע את חיסון האסירים בבתי הכלא במשך שבועות, עד שהסוגיה הגיעה לפתחו של בג"ץ.
"היו אצלנו כמה וכמה התפרצויות במהלך השנה האחרונה", אומרת פרי בשיחת זום מלשכתה בשעת ערב, מאחוריה דגלי ישראל והשב"ס. "הסגר הראשון היה הרמטי, אבל אי אפשר להשאיר את האסירים בלי תעסוקה וחינוך, אז לאט־לאט פתחנו את הכניסות פנימה לעובדים חיוניים. הבעיה העיקרית שלנו הייתה עצורי השטח. פתחנו אגפי סיכון, שם הנעצרים נדגמים, והמאומתים מוכנסים לאגפי החולים.
"זה לא שהשר לא הסכים לחסן אסירים. כדי להוציא את החיסונים לפועל היינו צריכים להתארגן לוגיסטית. היה צורך קודם כול לחסן את האוכלוסיות בסיכון בקרב הסגל, ובסופו של דבר הובלתי את הדירקטיבה לחסן קודם כול את הסגל ואת האסירים בסיכון, עוד לפני הדיון בבג"ץ, ועוד קודם - להתארגן עם רכישת מקררים, פיצול המגשים, ולהכשיר את הסגלים הרפואיים בשיתוף עם מד"א, וזה לקח זמן. היום נותנים את החיסונים אנשי הסגל הרפואי שלנו בתוך המתקנים, וכרגע, כל מי שהסכים להתחסן - מחוסן, סך הכול כ-75% מהאסירים. מי שלא התחסן הם עצורי הימים (שנמצאים במעצר לצורכי חקירה) שלא מספיקים להתחסן, בעלי פטור רפואי ואסירים בודדים שמסרבים".
מה את עושה עם אנשי סגל ועם אסירים שמסרבים להתחסן?
"אני לא יכולה להכריח אותם להתחסן, אבל פתחתי את חדרי הכושר ואת חדרי האוכל רק לסגל מחוסן, ומי שלא התחסן לא יכול להיכנס. אסירים שלא התחסנו לא יכולים לצאת לתעסוקה או לפעילות חינוך בחוץ, והם יכולים לצרוך אותן חלקית באגף. אסור להם גם לצאת לחופשות ולהתייחדות, מחשש להדבקה. אם לאורך השנה הסגל היה הגורם המרכזי שסיכן את האסירים, עכשיו הכנסת התחלואה מגיעה מבתי המעצר".
גם בלי הקורונה נכנסת בתקופה לא פשוטה בשב"ס לאחרונה. אי סדרים, הטרדות מיניות, יחסים בלתי הולמים, הברחות. גם אישה נציבה לא הצליחה לשנות את הסטנדרטים בארגון.
"זה לא קשור אם הנציבה אישה או לא. צריך למגר את תופעת ההטרדות המיניות ואת הפגיעה בטוהר המידות על־ידי החדרות והברחות של סגל לתוך הכלא. יש לי אפס סובלנות לתופעות האלה. אני רואה את הארגון במקום אחר לגמרי ממה שהוא היום והתחלתי את השינוי בשורת מינויים בכירים. יש לי אנשים מדהימים ונגייס עוד כוח אדם איכותי. עבודת הסוהר לא פשוטה, היא שוחקת וסזיפית. אני רוצה להכניס יותר טכנולוגיה וקידמה, למגר את תופעת ההברחות, ולהפוך את שב"ס למקור גאווה".
"במשך חצי שנה הייתי מאוימת ברף גבוה"
פרי למדה במחזור הראשון של מגמת תכנות מחשבים בתיכון אורט גבעת רם, כי אבא שלה רצה שיהיה לה מקצוע, שירתה בפיקוד מרכז, שם פגשה את בעלה עופר פרי, שהיה מנכ"ל בזקכל, 012 והטוטו, והיום עוסק במיזוגים ורכישות, ואחרי השחרור למדה באוניברסיטה העברית מזרחנות וערבית, תחום שמרתק אותה עד היום.
"כסטודנטית, חיפשתי עבודה", היא מספרת, "ונתקלתי במודעה שבה חיפשו עובדים למחלקת מודיעין בשב"ס בחצי משרה. בדיוק הקימו את מחלקת המחשוב של המודיעין. בזמנו הכול היה על כרטיסיות שמיות ואני העברתי אותן אל המחשב ודרכן נכנסתי לעולם אחר, שסחף אותי".
לא נרתעת מכניסה לארגון שנחשב לאח הכושל של המשטרה?
"לא התעסקתי בזה. הייתי מחוברת לשטח. כקמ"ן אתה יושב על מיטת האסיר, מדובב אותו ומסנן את המידע".
היו רגעי פחד, כאישה בין אסירים גברים?
"להגיד שאין פחד זה לא נכון, אבל בית הסוהר הופך למשהו טבעי לך. אתה מתהלך בביטחון וכשאתה מכבד- מכבדים אותך. מדי פעם יש תקיפות של סגל, ובמשך חצי שנה הייתי מאוימת ברף גבוה אחרי שטיפלתי בכנופיות ובהעברת אסירים כבדים למתקנים שלא בקרבת הבית שלהם. רציתי להיות מפקדת נווה תרצה, ולימים, כשיכולתי לקבל את הכלא, אמר לי הנציב, את הולכת לכלא גברים".
מדהים שבמדינת ישראל יש עדיין רק כלא נשים אחד, שבו רוצחת יושבת בתא עם מעלימת מס.
"לאורך השנים היו תוכניות להקים בית כלא חדש ומתקדם לנשים בדרום, ואיכשהו הפרויקט הוקפא. כלא נשים הוא ייחודי, כי נשים מתנהגות שונה מגברים, שאצלם סכסוכים פנימיים מנהלים אותנו בשיבוצים. כרגע יש לנו כלא אחד, עם שני אגפים - אגף מתקדם ואגף שיקום. הקמת כלא נשים חדש בהחלט נמצאת על שולחני, כמו בתי מעצר נוספים ושיקום בקהילה באופן אקטיבי, עם השמה בקהילה.
"אני מעסיקה 2,000 אסירים ואומרת למעסיקים, תקלטו אותם. סודה סטרים, למשל, מקבלת 200 עובדים ויחד עם ההנהלה, אנחנו עושים מאמץ שברי השיקום ייקלטו בחברה. אני רוצה שאסיר שמשתחרר עם חוב של כמה מאות אלפי שקלים, ישב עם בנקאי ועם נציג ממרכז הקנסות וביחד יבנו תוכנית שתאפשר לו להתחיל את החיים בחוץ מנקודת פתיחה טובה יותר".
איך אתם מתמודדים עם מאסר של טראנסג'נדרים?
"יש לנו מקרים בודדים כאלה והארגון עסק בזה רבות. אנחנו נותנים טיפול פרטני לגופו של עניין, ושומרים על הכבוד וצנעת הפרט. יש את עניין הג'נדר, איפה לשבץ אותם, זו השמה מיוחדת".
"אצלנו תמיד היה קידום נשים"
גם כשהבינה שהשב"ס הופך לקריירה, בחרה פרי ללמוד תואר שני במזרחנות, כי הייתה בטוח שלקרימינולוגיה תגיע בהמשך, אבל במקום זה למדה עוד תואר שני במדע המדינה במסגרת המכללה לביטחון לאומי. התקדמות שלה בארגון הייתה מהירה. היא הייתה קצינת המודיעין הראשונה שהייתה אחראית על כמה בתי כלא במקביל במחוז מרכז, ראש מחלקת אסיר, מפקדת בית מעצר דרום, ראש מנהל משאבי אנוש, סגנית מפקד מחוז מרכז, ומנהלת שטח ומחיה וחלופות מאסר - ולפני מינויה לנציבה, כיהנה כמפקדת מחוז דרום בשב"ס.
זה לא סוד שמצב בתי הסוהר בישראל לא אופטימלי, בלשון המעטה. ביוני 2017 פסק שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטין, שתוך תשעה חודשים על המדינה לדאוג לכך ששטח המחיה של האסירים יהיה 3 מ"ר לפחות, ובתוך שנה וחצי יגדל ל- 4.5 מ"ר. ארבע שנים חלפו מאז הפסיקה ההיא, ומעט מדי השתנה בשטח.
"כ־50% מכלל שב"ס עומד בסטנדרטים", אומרת על כך פרי, "יש ארבעה פרויקטים שאנחנו עובדים עליהם צמוד עם המשרד לביטחון פנים, להרחבת מתקנים שנמצאים בשלבי סיום - בכלא נפחא, עופר ואלה, ובבית המעצר באילת עומד להיפתח מתחם משותף למשטרה ושב"ס, עם בית מעצר שהיה סמוך לתחנת המשטרה. הרחבת המתקנים, השינוי בחקיקה של עבודות שירות משישה חודשים לתשעה חודשים, והעלאת הפיקוח האלקטרוני, יקלו על העומס ויאפשרו תנאי מחיה טובים יותר".
האסירים בישראל עדיין לא מקבלים תנאי מחיה ראויים.
"יש מה לשפר, בעיקר במתקנים הישנים שקמו בתקופת המנדט".
כבר יש מיזוג אוויר בבתי הכלא?
"במרבית בתי הסוהר אין מיזוג, ובעיקר בקיץ תנאי המחיה קשים. אני יכולה להגיד שהקורונה לימדה אותנו הרבה על סניטציה ותברואה. בגלל החשש מכניסת הנגיף, הקמנו 50 עמדות לווידיאו, שבאמצעותן מתקיימים דיונים בבתי המשפט, ועברנו ממשמרות של 24 שעות עבודה ויומיים מנוחה, למשמרות רצופות של שבוע, ושבועיים בבית".
אולי בתי סוהר פרטיים היו פותרים לכם את בעיות הצפיפות והסניטציה.
"היוזמה הזו נקטעה באיבה, כשבית המשפט אמר את דברו וביטל אותה. התנגדתי לה, כי היא הייתה יוצרת מצב שמי שיש לו כסף, היה מגיע לשם. בית הסוהר 'אלה' נבנה כבית סוהר מופרט והוא יורחב ב-400 מקומות".
מפכ"לית עוד לא הייתה במשטרת ישראל, אבל את נציבת שב"ס השלישית.
"גם במשטרת ישראל זה יגיע, כי יש שם נשים פורצות דרך שיגיעו לתפקידי מפתח. אצלנו תמיד היה קידום נשים, גם הרבה יותר מצה"ל. לאורך כל מסלול הקידום שלי נמצאתי מתאימה לתפקידים בגלל המסלול והכישורים שלי, ולא בגלל היותי אישה".