פרופ' ירון זליכה / צילום: שלומי יוסף
המאמר בגלובס של הפרופ' לתורת המשחקים עדי פוזנר לגבי התכנית המאקרו כלכלית שלי, כמו גם תגובות נוספות של פרופסורים אחרים, משקפים את ההבדל בין תיאוריה כלכלית שהם למדו מספרים לבין מדיניות כלכלית שכבר נוסתה בהצלחה רבה בפועל, בין אנשים המבקשים לכפות על העולם הפוליטי הלא מושלם לעבוד לפי הנוסחאות שלהם לבין אנשי מעשה, המבקשים לרתום את הידע הכלכלי לטובת עולם המעשה, מבלי לשכוח שזה כולל גם בני אדם.
מה הבעיה, צועק פרופ' פוזנר מקומה 10 במגדל השן, מחירי הדירות גבוהים מדי? תגדילו את היצע הדירות. זה כמו כיסאות מוסיקליים, הוא אומר, חסר כיסאות? תוסיפו כיסאות ואז לכולם יהיה מקום לשבת. וברוב חוסר היכרותו עם העולם האמיתי הוא עוד מכנה את התוכנית שלי "הוקוס פוקוס". הפרופ' שוכח שדירות זה לא תפוחי אדמה. ודירה בישראל, מה לעשות, לוקח לתכנן, לפנות קרקעות ולבנות למעלה מעשר שנים במקרה הטוב. בישראל נבנות מדי שנה 50,000 או 60,000 דירות. כאשר המדינה מותחת שרירים והופכת עולמות היא מצליחה להגדיל את התחלות הבנייה בעוד 10,000 דירות. זו טיפה בים, זה לא יספיק להרגיע את שוק הדיור בישראל. זה העולם האמיתי, שמי שלא ניהל מדיניות מאקרו כלכלית לעולם לא יבין. מה מציעים הפרופסורים המכובדים לעשות בינתיים? להמתין 50 שנה עד שתיווצר קונסטלציה פוליטית שתאפשר לבנות דירה ב-5 שנים בלבד? או שמא לייבא דירות לארץ כמו שמייבאים כסאות?
באין ברירה, במציאות הפוליטית הכלכלית הישראלית, ואחרי שנבקש סליחה מהתיאוריה הכלכלית, אין מנוס אלא להתערב גם בצד הביקוש. כלומר, לסלק משוק הדיור את עשרות אלפי המשקיעים, שבתנאים של צמיחה נמוכה, הגורמת לתשואות נמוכות על השקעות סולידיות, לא מוצאים אפיקי השקעה סבירים. היעדר אלטרנטיבות להשקעה יחד עם הריבית הנמוכה הם הדלק שמבעיר את שוק הדיור בישראל. אם נאמץ את משל הכיסאות המוסיקליים של פרופ' פוזנר, צריך לפתות שלושה שחקנים לשחק במשחק אחר, וכך ימצא כסא לכל שחקן.
משקיעים יצאו מן השוק ברגע שהצמיחה תעלה ותצליח לייצר הזדמנויות השקעה נאותות. או אז הם ייקחו את ההון שלהם ויתורו אחר אפיקי השקעה סולידיים אחרים. בכך הם יפנו את הדרך לזוגות צעירים ויניחו ל-60,000 הדירות החדשות לרדוף אחרי 50,000 הזוגות הצעירים ולהוריד את מחירי הדיור. אני לא מציע לעלות את ריבית באופן מלאכותי, אלא לנהל מדיניות צמיחה אגרסיבית הגורמת לעלייה בריבית. אין מהלך כלכלי שאין לו מחיר, ולכן צודק פרופ' פוזנר, העלייה בריבית אכן תוביל לעלייה בתשלומי המשכנתה, אלא שהעלייה בשכר שתבוא עם הצמיחה תהיה גבוהה יותר, כך שהלכה למעשה מחיר הדירה עבור אותו משק בית ירד.
ישראל מסוכנת להשקעה יותר ממדינות המערב
ועכשיו ללב העניין. איך הריבית בישראל יכולה להיות גבוהה מהריבית הנהוגה בעולם, מזהירים אותנו הפרופסורים, הרי בשוק גלובאלי עם תנועות הון חופשיות, ריבית גבוהה יותר בישראל תזרים מיליארדי דולרים שירצו ליהנות מריבית עדיפה. רגע! הם צופרים לנו בהיסטריה, זה בכלל ארביטראז', זה הרי לא ייתכן! ובכן, נוחו פרופסורים, קנו בקבוק מים מהמנזה, הירגעו. גובה הריבית משקף את הסיכון הכרוך באותה השקעה. נכון, הריבית בישראל תהיה גבוהה יותר ממדינות המערב, אבל זה רק בגלל שישראל היא מסלול השקעה מסוכן יותר.
מדינת ישראל היא המדינה עם שיעורי העוני הגבוהים במערב. רמת ההכנסה לנפש המותאמת למחירים אצלנו היא 52% בלבד מההכנסה לנפש בארה"ב. המשמעות היא שישראל מסוכנת יותר להשקעה ממדינות המערב. שאלו את עצמכם: מה אתם מעדיפים אג"ח של 2% של ממשלת ארצות הברית או אג"ח של 3% של ממשלת ישראל? מה אתם מעדיפים אג"ח של 4% של ממשלת אנגולה או אג"ח של 2% של ממשלת ישראל? התשובה ברורה, גובה הריבית לכשעצמה איננה אומרת הרבה, אלא אם נדע מה הסיכון הכרוך בה.
ולראיה, בהיותי החשב הכלכלי באוצר בשנים 2003-2007, ניהלנו בחלקה הראשון של כהונתי מדיניות כלכלית בדיוק כזו: צמיחה אגרסיבית שגררה עימה פערי ריבית לעומת ארצות הברית. וראו זה פלא, לישראל לא זרמו מיליארדי דולרים של משקיעים ואף אחד לא דיווח על פעולות ארביטראז'.לעומת זאת, בחלק השני של כהונתי ניסתה ממשלת ארה"ב בעצמה להעלות את הריבית כדי להילחם בבועה הפיננסית שהלכה והתפתחה שם. למרבה הצער, ללא הצלחה. האמריקאים העלו את הריבית מאוחר מדי וכתוצאה התנפחה הבועה עד שהתפוצצה בשנת 2008.
אני מקווה מאוד שתשובה זו תספק הפעם את הפרופסורים המכובדים, אך אני בספק.
הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית החדשה