ילד ללא בית / צילום: Shutterstock
כמעט ואין אדם שלא נתקל בילדים ובאימהות עם תינוקות שמקבצים נדבות בצמתים המרכזיים בחברה הערבית. ילדים אלה הם תוצר כפול - הן של הכיבוש שהוליד דורות שלמים של עניים בשטחי הרשות הפלסטינית; והן בשל התגברות הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית המנצלת את אותם תינוקות.
סחר בתינוקות הוא מקרה טיפוסי לאוזלת-ידם של מרבית המוסדות הממשלתיים שנקטו במשך השנים מדיניות מפלה בהתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, כאשר מוסדות אלה הצליחו לבלום את הפשיעה בכל רחבי הארץ והרימו את הידיים ככל שמדובר בפשיעה בחברה הערבית, והדבר לא מקרי.
סחר בתינוקות מהווה פצצה מתקתקת מול התגברות הפשיעה ההולכת וגואה באין מפריע בחברה הערבית, והכול תוך עצימת עיניים של גורמי אכיפת החוק השונים. אין כמעט צומת מרכזית ביישובים הערביים שלא נמצאים בה ילדים המסתובבים החל משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות כדי לפשוט יד ולקבץ נדבות או כדי למכור ברוכלות מוצרים. ילדים אלה, לרוב, הם צעירים מאוד. הגרוע מכל הוא המקרה של ילדים בני חודשים ספורים המוחזקים בידיהן של נשים, כשלא ברור כלל הקשר של אותה אישה לאותו תינוק, ואשר מסתובבות מבלי מפריע מרכב לרכב באופן מסוכן ותובעות באגרסיביות לקבל תרומה מהנהגים בצומת תוך הצגת מצג רגשי - דבר הדומה למדינות העולם השלישי.
ישלה את עצמו מי שיחשוב לרגע כי מדובר בילדים שבחרו מרצון להיקלע לסיטואציה מאוד מסוכנת ולהחרים מעצמם את ילדותם ואת העתיד כמו שאר ילדי המדינה. מדובר בילדים בני משפחות עניות שהממסד השלטוני כשל מלספק להם תנאי מחיה מינימליים, שנשלטות בדרך כזו או אחרת על-ידי קבוצות פשע מאורגנות. כנופיות אלה שולטות ומחלקות ביניהם את השליטה בצמתים, כאשר התינוק והאישה הם האמצעי לקבלת דבר במרמה. התינוק, שלא בחר מרצון לעסוק בכך, אם בכלל, בגיל כל-כך צעיר, מנוצל כלכלית ומינית הן על-ידי הכנופיות עצמן והן על-ידי העוברים בדרך, והכול ממרחק עין משלטונות אכיפת החוק.
אין מדובר בכשל שוק המחייב חקיקה חדשה, אלא באוזלת-ידם של כל הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים ואי-מילוי תפקידם בהתאם לחקיקה הרחבה הקיימת.
האחריות להתפתחות הפשיעה בסחר בתינוקות רובצת על שכמם של משרדי הממשלה השונים - החל ממשטרת ישראל, הממונה על אכיפת החוק בכלל וחוק העונשין בפרט האוסר בתכלית האיסור שידול קטינים לעסוק בקיבוץ נדבות; דרך משרד הרווחה, שאמון על שמירת רווחתם של הילדים; משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שאחראי על הפעלת "חוק עבודת נוער"; משרד המשפטים, שאמון על "חוק במאבק בסחר בבני אדם"; ומשרד הפנים, שאמון על "חוק הנוער".
למרבה הצער, לא מדובר בתופעה חדשה אלא בתופעה הידועה לכל גורמי אכיפת החוק מזה עשור לפחות. ייאמר לזכותו של ח"כ אחמד טיבי, שהיה מחלוצי הפרלמנטרים שהעלו סוגיה זו לסדר הדין הציבורי מעל במת הכנסת, אך אין בצעקותיו מספיק.
בהתאם להערכת המשטרה, כ-30% מילדים אלה הם אזרחי ישראל, ואילו השאר הם תושבי הרשות הפלסטינית. אחריות הממשלה לא נתייחדה לחוקי המדינה, אם כי המדינה אחראית גם מכוח האמנות הבינלאומיות עליהן היא חתומה לתת הגנה לכל הילדים, לרבות הילדים מהרשות הפלסטינית.
מדיניות מפלה זו אינה מקרית. כל עוד מדובר בילדים ערביים הנמצאים באזורים ערביים, לא אכפת לאף אחד מגורמי שלטון החוק. הרי לכל גורם בוודאי יש אלף ואחת סיבות למה אין ביכולתו להילחם בתופעה. להפך - אם מדובר בכנופיות שב"חים או של העוברים על ביטחון המדינה, ההיסטוריה הוכיחה כי יד גורמי הביטחון הגיעה לראשי הכנופיות בעודם מתכננים את הפעולה.
אין חולק על כך שאילו אותו ילד העומד בצומת לקבץ נדבות היה יהודי, כל ערוצי התקשורת ומוסדות המדינה היו מזדעזעים ולא מעבירים את הנושא על סדר היום בשקט - בגלל חומרת המעשה ובגלל היותו יהודי. אך ובאותו זמן, התנהלות מוסדות הממשלה כלפי אותו ילד מקבץ נדבות היא שונה, כי זה לא מעניין אותה, בהיותו ערבי.
למרבה הצער, מדובר בתופעה קשה מאוד ובלתי אנושית, ואין ויכוח שצריך לחפש דרכים לביעורה. לבלימת התפתחות בסחר בתינוקות בפרט ולפשיעה בחברה הערבית בכלל, דרוש טיפול נקודתי ומיידי המחייב את כל הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים.
הכתובת ברורה וידועה - ראשי הכנופיות עצמם המנצלים והמבריחים את אותם תינוקות. עצימת עיניים של מוסדות הממשלה יש בה רק להגדיל דורות על פני דורות של פושעים ושינוי פניה של החברה הערבית לממדי העולם השלישי.
הכותב הוא רואה חשבון, כלכלן, מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח החברה הערבית. עמית מחקר בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת סתרתקלייד, אנגליה