דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. שיעור חשוב ונהדר מלמד אותנו המתרגם האלמוני בן האלפיים מעברית ליוונית, ששרידי עבודתו נחשפו השבוע לצד ממצאים מרגשים נוספים ב"מערת האימה" בנחל חבר שבדרום מדבר יהודה, התלויה כשמונים מטרים מתחת לראש מצוק אדיר ותלול ומתחתיה תהום עמוקה. לא נוחות הגישה היא שהעניקה למערה את שמה; היו אלה 40 שלדים של ילדים, נשים וגברים מבני עמנו, פליטים מתקופת מרד בר כוכבא, שהתגלו בה לפני כחמישים שנה.
מתוך עשרות פיסות הקלף הקטנות, הסדוקות, השבורות והמאובקות שנמצאו במערה הצליחו חוקרים לשחזר 11 שורות עד כה, ובהן תרגום ליוונית של פסוקים מפרק א’ בספר נחום ומפרק ח’ בספר זכריה - שניים מהנביאים החביבים עליי, האמת. נחום ידע לכתוב כמו הרוח. הרים רעשו וגבעות התמוגגו מכוח דימוייו העוצמתיים. "בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מתניים" - כך הוא מתאר את הפניקה בשעת חורבנה של העיר האשורית נינווה. לזכריה, הנביא הלפני אחרון בתנ"ך, היו חזיונות משהו-משהו. הוא ראה מגילות ענק מרחפות באוויר וכיכר עופרת עפה כציפור. הוא ראה נשים עם כנפיים וסוסים בכל מיני צבעים. הוא ראה איש מנסה למדוד את ירושלים עם חבל קצר, ואת יהושע הכהן הגדול בבגדים צואים כשהשטן עומד לידו, אל תשאלו. לו היינו יושבים על הבר וזכריה היה מספר לי את כל זה, הייתי פונה למוזג ומבקש שימזוג לי מנה מאותו הבקבוק בדיוק.
בקיצור, מהטקסט שנחשף השבוע וחובר לו יחדיו התגלו כמה שינויים מהנוסח המקובל היום של התנ"ך. שינויי והבדלי נוסחים כאלה משמשים את החוקרים כדי ללמוד על תהליך ההתגבשות של הטקסט המקראי. אותי הם משמשים כדי ללמוד על הלך רוחו של המתרגם האלמוני, בן עמי, אחי הקדום למלאכת הכתיבה, אחד שידע טוב מאוד את כוחה של המילה.
"דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", כתוב יפה בפסוק ט"ז בפרק ח’ בספר זכריה. אבל במגילות שהתגלו במערת האימה שבנחל חבר, מציע לנו המתרגם האלמוני סוף אחר, סוף חדש, סוף מרגש. בתרגום שלו זה נגמר כך: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בִּרְחוֹבוֹתֵיכֶם".
את האמת ואת משפט השלום, אומר לנו המתרגם, אל תחפשו ותשפטו רק בשערים - כלומר בבתי הדין, בחוק, בהיררכיה, בהיכל השן - את האמת ואת משפט השלום חפשו ושיפטו קודם כול ברחוב, כלומר בעצמכם, כלומר איפה שהחיים קורים, בזמן אמת, שכן מול שכן, אדם מול אדם, נהג מול נהג, קונה מול מוכר. האמת והשלום לא שווים הרבה כשהם רק בלבבות - הם צריכים לחיות ברחובות. ולא סתם ברחובות, כותב המתרגם - ברחובות שלכם, במקום שאתם מרגישים בבית: שם חפשו את האמת, שם שיפטו משפט שלום, כי שם הם נמצאים. אתם לא צריכים שופטים ואתם לא צריכים שופטים, זועק לנו המתרגם ממרחק של אלפיים שנה ומלב המערה, אתם יכולים לעשות את זה לבד. והרי זה ההמשך הטבעי ביותר לתחילת המשפט: דברו אמת איש את רעהו, והכול יהיה בסדר.
הצעתו לא התקבלה, מי יודע אם בכלל נשקלה, אבל אף פעם לא מאוחר לעשות צדק עם קולגה. אולי עכשיו, כשקול צעקתו התגלה והוא בוקע סופסוף ממעמקי ההיסטוריה ומחמוקי מערת האימה, וההד הולך וחוזר מבין מצוקי מדבר יהודה, אולי הפעם נדע להקשיב לו? אולי אחרי אלפיים שנות ננסה לשנות סוף אחד של משפט אחד בספר אחד ונראה אם דיבור האמת ומשפט השלום ישכנו ברחובותינו?
הרחובות מלאים. אני אומר ששווה לנסות.
ב. שני אירועים חלים השבוע, רק אחד מהם מגיע פעם בשנה. בסוף השבוע, 20 במרץ, יחול יום השוויון בין היום והלילה והאביב ייפתח רשמית. ביום שלישי הולכים לבחירות.
טיפ קטן לקראת האביב: הפרחים האדומים שרואים עכשיו בכל מקום הם כבר לא כלניות, הנוריות החליפו אותן, ועוד ממש מעט יחליף הפרג את הנורית וישמור על הגחלת האדומה עד הקיץ. אפשר להבדיל בין הפרחים בקלות אם בוחנים את לב הפרח; לכלנית טבעת לבנה, לפרג לב שחור, עלי הנורית מבריקים, אבל את זה כל ילד יודע. הארץ יפה כל-כך עכשיו. השבוע התהלכתי לי אי שם בגליל בינות לנוריות ולרקפות עם המבט באדמה בקטע טוב, ובעודי משתאה מהפריחה, דפקתי את הראש בענף עבה של עץ חרוב שעמד שם מי יודע כמה זמן, בטח עשרות שנים, וחיכה לי. לא נראה שהמכה השפיעה על החרוב באיזושהי צורה, אבל אני התנדנדתי על מקומי וראיתי סגול לכמה דקות, אחר כך שמעתי צלילים של רכבות, ועד עכשיו, כמה ימים אחרי התקרית, אני חש את ענף החרוב מנסה לצאת מהגולגולת שלי דרך עין ימין. פרחים באים, פרחים הולכים, אומר לי החרוב מתוך המוח שלי, אבל העץ ממשיך לעמוד.
הטיפ הוא: גם אם יפה למטה, לא לשכוח להרים את הראש.
ג. בחירות. עד לפני כמה מערכות, הייתי מנסה לנמק, לעצמי ולקוראים, למי אני מצביע ולמה, אבל כבר אין לי כוח לזה. מה חשובים הנימוקים אם כמעט לאף אחד לא אכפת מההבטחות של עצמו? מה חשובים העקרונות אם הכול אישי? חשבתי לא להצביע, אבל האמת שאין לי אומץ לעשות את זה, כלומר לא לעשות את זה. יש לי הרבה סיבות טובות לא להצביע - ויותר מזה, אני מאמין, כמו שכתבתי פה לפני כמה שבועות, שירידה דרסטית של אחוזי ההצבעה תהיה אמירה ציבורית חזקה ומהדהדת נגד ההתנהלות של המערכת הפוליטית והקלות הבלתי נסבלת של ההליכה לבחירות - אבל אני יודע שכשיגיע יום שלישי בבוקר, לא אוכל שלא להצביע. אצביע, ולו רק כדי שלא לוותר על הזכות לקטר עד הבחירות הבאות.
למי? נראה לי שפעם אחת אנסה את העניין הזה של מפלגת מרכז ואצביע ליש עתיד. הדעות שלי אמנם שמאלה משם, אבל כל-כך הרבה שנים ניסיתי להצביע לפי הדעות, אולי הגיע הזמן להצביע לפי משהו אחר. דעות יש לכל אחד, בבחירות האלה נראה לי שיהיה ראוי יותר לתגמל דווקא תכונות אופי כמו התמדה ויושרה ואמינות ואופציה לאלטרנטיבה והתנהלות רגועה ועקבית, במקום משיכה אינסופית של קצוות השמיכה. אני בן חמישים, לעזאזל - בא לי פעם אחת להיות באמצע. כשמאלן, נראה לי עכשיו שיותר חשוב לחזק את המועמד ואת המפלגה הגדולים ביותר בגוש. כמצביע, אני רוצה להיות חלק מסופרמרקט - נמאס לי מהבוטיקים הקטנים עם הגבינות המפונפנות. נמאס לי להתמקד בפרחים היפים שלמטה ואז לקבל מכות בראש מהענפים הגדולים שלמעלה. לא רוצה יותר לדעת מי מספר 7 ומה אומר מספר 12. רוצה לשים את הפתק שלי בלב שלם ולא לדאוג שהקול יילך לפח, ואז לצאת מהבית, לראות קצת פרחים ולשכוח מפוליטיקה עד הבחירות הבאות.