יאיר לפיד ובני גנץ / צילום: כדיה לוי
בשעה שנכתבות שורות אלה, קשה עדיין לדעת האם תורכב ממשלה או שפנינו לבחירות חמישיות, אולם בוחר מחנה המרכז-שמאל יכול מצד אחד לחייך קצת יותר מכפי שניתן היה לחשוב יום לפני הבחירות, ומצד שני התוצאות מחייבות התבוננות עמוקה וניסיון אמיתי לבחון האם וכיצד מחברים מחדש את חלקיו לאלטרנטיבה ברורה.
השאלה האם מחנה נתניהו או אנטי-נתניהו הם נקודת ההתייחסות ולא ימין-שמאל קלאסי, נכון לבוקר זה אינה רלוונטית, ודאי לאור ההצהרות של נפתלי בנט, ובכל מקרה, מבחינה אידאולוגית המחנה הזה חייב לייצר שמיכה ערכית שנמתחת יותר מאשר כן ביבי-לא ביבי ומכילה כמה שיותר מצביעים פוטנציאליים. אם פנינו לבחירות חמישיות, ייתכן כי יידרשו כאן החלטות מהירות.
יש עתיד ויאיר לפיד (שהותקף לא מעט על ה-Non-קמפיין שניהל) כמפלגה הגדולה בגוש נהגו באחריות ויצרו מצב בו כל המפלגות בקרבה אידאולוגית עברו את אחוז החסימה. ראיתי את ההתמודדויות האלה מקרוב ואת הדיאלוג מאחורי הקלעים, וזהו מעשה קשה במיוחד עבור מפלגה כמו יש עתיד עם עבודת שטח מהטובות שיש - מתי לוחצים על הגז עד כדי דריסה, ומתי על הבלם מתוך הבנה שחייבים שותפים לדרך להקמת הממשלה.
ב-2015, כשיצחק הרצוג וציפי לבני הובילו את המחנה הציוני, הם היו צריכים לדאוג "רק" למרצ וליש עתיד. המשימה כאן הייתה מסובכת יותר - מצד אחד, חשוב היה שיהיה פער קטן כמה שיותר בין יש עתיד לליכוד; ומצד שני, האם להכניס את מספר 20 ביש עתיד או את מספרי 6-8 במפלגות הקטנות. ביום הבחירות הציבור נחשף למתח הזה דרך הסמסים אחת לשעה - כשהם שלחו הודעה שמפלגות הגוש יצאו מכלל סכנה, במקביל להודעות האיוב על אחוז ההצבעה - הם צדקו.
עם זאת, בהסתכלות קדימה, המחנה מפורק ליותר מדי מפלגות, ויאיר לפיד, שהוכיח את עצמו כבר מזמן כפוליטיקאי משמעותי, יהיה חייב לחשוב כיצד מהנדסים מחדש את המחנה כמוביל.
האחריות הזאת אינה מוטלת רק עליו כמובן. מרב מיכאלי הצליחה, בקמפיין אנושי ונשי, לדבר אל לבבות רבות אבל גם רבים. הגם שעדיין מדובר במספר חד-ספרתי, היא לקחה תשתית מפלגתית מטולטלת והפכה אותה להזדמנות להתחדש. אני חלוקה עליה בנושאים רבים, והשאלה האם כך נראית דרכה האידאולוגית של העבודה נותרה בעינה, אולם כפוליטיקאית היא הוכיחה כושר עמידה חיוני ויכלה למאבקים הקשים סביב הרשימה, חיבורים עם מרצ וכו'. בפניה עוד מבחנים לא מעטים קדימה, וכדי לחזק מחדש את המפלגה (ובעיקר את המחנה), היא תהיה חייבת להכיר בכך שיש עוד מפלגות השייכות מבחינה אידאולוגית לתנועת העבודה ההיסטורית, ובוחריהן מתקשים להזדהות עם המפה האסטרטגית שהיא מבקשת לשרטט למחנה.
אני מודה שחששתי מירידה של מרצ מתחת לאחוז החסימה. הזהות האידאולוגית המוחלטת כמעט בין רשימת העבודה החדשה לבין רשימת מרצ, יצרו אתגר אדיר ודילמה ענקית לבוחרים. הגעוואלד של מרצ נמשך כבר כמה שנים, וטעויות תוך כדי הקמפיין סיכנו אותה ממש. אבל כאן התברר כי לפיד יודע לשחק לא רע בקלפים שחולקו, והייתה התגייסות כלל-מחנאית להציל אותה. לכן המבחן הבא שבפניה הוא היכולת להתגייס ליצירת שותפות יהודית- ערבית. אגב, כל המפלגות הציוניות יהיו חייבות למצוא דרך לייצר שותפות שכזו, אבל מרצ יכולה להיות נושאת הדגל.
הרשימה המשותפת ורשימתו של מנסור עבאס הן סיפור חשוב. אני פוגשת מדי שבוע ציבור ערבי גדול שמחפש שותפות ומעורבות בכל פעילות אזרחית, כלכלית וחברתית בישראל - הם קול הולך וגובר שהתקשה למצוא בית. בבחירות מועד א' היה מספר המצביעים מהמגזר הערבי למפלגות ציוניות גבוה מאי-פעם. הגם שהמספרים הללו לא חזרו על עצמם, ואחוז ההצבעה ירד, ככל שחולף הזמן, ודאי אם עבאס אכן עובר את אחוז החסימה, הם יהיו הקול הדומיננטי, ואיתו, משמאל ועד ימין, יש לנו הרבה מהמשותף.
אבל ה-סיפור של המחנה הוא בני גנץ, האיש שניסו לחבוט בו עד שיאמר איני רוצה עוד. כשגנץ נכנס לממשלה בזמן הקורונה (נוטים לשכוח זאת), מרבית מצביעי כחול לבן - כך העידו הסקרים - תמכו במהלך. צריך להודות שזה היה מהלך קשה מאוד לעיכול, ודאי מצד מי שסירב לעשות זאת בסבב ב' (כשלא הייתה קורונה) ובעיקר כמי שייצג אלטרנטיבה לנתניהו. בוחרי המרכז-שמאל אינם נוטים להיות סלחנים, והעובדה שגנץ עמד על כך שאבי ניסנקורן יהיה שר המשפטים כדי להגן על שומרי הסף, לא היה די בה; גם לא בהישגים אחרים - אף אם הם מועטים - כתוצאה מהפריטטיות.
בשבועות האחרונים החלו מצביעים לבחור בגנץ מחדש - חלקם כי החריף את הטונים, חלקם מתוך אהדה אמיתית לסגנונו הממלכתי. אגב, אם גנץ היה מקבל 4-5 מנדטים בלבד, הייתה זאת הצבעת הצלה בלבד, אך 8 מנדטים זה מספר שמצביע על כך שהוא ממשיך לייצג נתח משמעותי של מצביעי העבודה - הזרוע הניצית יותר. כך או כך, גנץ הוכיח כי הוא כאן להישאר, וההספדים הפוליטיים ימצאו את דרכם למגרסת הנייר.
כשפנינו אולי לבחירות חמישיות, וגם אם לא, נדרשת התארגנות חדשה, וככל הנראה לא מעט סולחות פנימיות. לא בטוח שהמרכז-שמאל יוכל להרשות לעצמו מערכת בחירות נוספת רוויית הימורים כאלה.
הכותבת היא חברת כנסת במפלגת העבודה לשעבר