אורי אבנרי ז"ל / צילום: תמר מצפי
כשצילמתי את התמונה המפורסמת שפורסמה בשבועון "העולם הזה" ב-1984 והפכה לימים ל"פרשת קו 300", הסיפור לא הצריך שבועות של תחקיר עיתונאי, וגם לא איסוף מסמכים או איתור מקורות עלומים בסמטאות חשוכות.
המחשבה כאילו תחקיר עיתונאי או סיפור עיתונאי מהדהד מצריך כסף רב, מערך של תחקירנים, אוספי מסמכים ומאתרי מקורות, היא מחשבה מוטעית.
נכון, לעתים כדי לייצר סיפור עיתונאי טוב, מבוסס ומהדהד, נדרשים כל הדברים האלה; לעתים מדובר בקצה חוט שצריך ללכת אחריו ולחצוב בסלע את הסיפור העיתונאי שיהיה בנוי על איסוף פרט ועוד פרט, לצרף מסמך למסמך, להצליב מקורות, להיפגש עם גורמים רלוונטיים ולבנות לאט-לאט את התמונה הגדולה, זאת שיש לה חשיבות ושיש בה עניין לציבור.
אבל זה ממש לא היה המקרה של קו 300, פרשה שהחלה במאי 1984 והמשיכה להדהד עוד שנים רבות אחר+כך, ועד היום נחשבת לאחד הסיפורים העיתונאיים החשובים והגדולים ביותר שהיו כאן.
פרשת קו 300 מעידה על כך שבמקרים רבים לא נדרשת כל העבודה התחקירית והמאומצת. לעתים קרובות כל מה שנדרש הוא להיות במקום הנכון, בזמן הנכון ובעיקר עם החושים העיתונאיים הנכונים, כאלה שאינם נסוגים מפני אינטרסים זרים, אפילו לא אינטרסים של ביטחון המדינה או מה שמכונה פטריוטיות (וכדי להסיר דאגה, על ביטחון המדינה שומרת הצנזורה הצבאית מפני פרסום - זו ממש לא האחריות ו/או התפקיד של העיתונאים לשמור עליה).
כדי להוביל בסיפורים כמו קו 300 נדרשת שרשרת של החלטות אמיצות, שרואות לנגד העיניים את האינטרס הציבורי, שרשרת של מחליטים שלא מתכופפים מול שום לחץ, כוח כסף. וכזה בדיוק היה "העולם הזה" והמו"ל אורי אבנרי. שבועון חדשות קטן, רזה במשאבים אבל עשיר במוטיבציה, שראה לנגד העיניים את האינטרס הציבורי, בלי לכופף את עצמו מול אינטרסים אחרים (הון, שלטון וכיוצא באלה).
כוחה ומשמעותה של התקשורת העיתונאית בעיצוב ובקביעת סדר היום, כוחה ומשמעותה של התקשורת העיתונאית בהבניית תודעה באופן ישיר או עקיף הם תמיד עניין לעסוק בו, על אחת כמה וכמה בתקופת בחירות (שבה אנחנו נתונים כבר שנתיים ברציפות).
ולכן, בנוסף לאומץ הלב של המו"ל והנכונות שלו או שלה לעמוד מול הלחצים, להיות חזקים ונחושים להמשיך בדרך שמשרתת את האינטרס הציבורי, דרושים גם עיתונאים אמיצים שיהיו מוכנים ללכת את הדרך הזאת. נדרשים עיתונאים אמיצים עם מוטיבציה גבוהה, שלא מתחשבים או מתכופפים מול אינטרסים זרים ואפילו לא מול מקורות איכותיים.
ואולי מסך הדברים החשובים שנדרשים מעיתונאים, חשוב לציין דווקא את אחד הדברים שאינו קשור ליכולות או לתכונות נדירות, וזה הצורך להיות בשטח. הדגש צריך להיות על להיות. עבודת השטח העיתונאית הפכה למוצר כל-כך נדיר, שכאשר עיתונאי ממש יוצא לשטח, או כשעיתונאית עוזבת את הלפטופ ואת המקלדת והולכת החוצה - זה מלווה בכותרות וזוכה לאזכור מיוחד.
וכיום הפער בין העיתונאים שהולכים לשטח ללקט את הסיפור ואת העובדות, שיוצאים לפגוש מקורות ולשמוע את הסיפור מכלי ראשון - לבין העיתונאים שיושבים ומשתזפים באור זרקורי האולפנים - הולך ומעמיק. עד כדי כך, שכשעיתונאי יוצא לשטח, הוא מקפיד לדווח על כך לכל עוקביו וידידיו ברשתות החברתיות, ומשווה כל נסיעה מחוץ ליישוב מגוריו למשימה בעורף האויב.
בצוואתו ביקש אורי אבנרי להקדיש את רכושו לשימור האתוס העיתונאי שנבנה בשבועון "העולם הזה", האתוס שבא לידי ביטוי בסיסמה שהופיעה בעמוד הראשון של כל גיליון "בלי מורא, בלי משוא-פנים". המוציאה לפועל של הצוואה, עו"ד גבי לסקי, וארגון העיתונאים, החליטו לייסד פרס על שמו של אבנרי, לעיתונות אמיצה, לעבודה עיתונאית שמביאה לביטוי את האתוס של אבנרי, בלי מורא, בלי משוא-פנים.
הכותבת היא מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים