השבוע קרו לי כמה אירועים שנתנו לי חתיכת פרספקטיבה על החיים וגם השכיחו ממני את המדינה והממשלה
דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. אספר לכם על יום אחד שהיה לי בשבוע שעבר. הפרספקטיבה הופיעה במושב שליד הנהג מיד כשיצאתי מהחניה, משחקת בצורה מעצבנת עם הכפתור של החלון, סוגרת פותחת, סוגרת פותחת. מה אתה מסתכל עליי, שאלה, סע, סע כבר, אתה מאחר, גערה בי והתחילה לעבור בין התחנות ברדיו ולשנות את הטמפרטורות של המזגן בו בזמן.
זה היה בשעות הבוקר המאוחרות ביום שאחרי הבחירות. תוצאות האמת עוד לא התבררו סופית, אבל תמונת הגושים כבר התחילה להתבהר. אצלי התחיל להצטבר גוש קטן, בין הגרון ללב. לא נאחר, אמרתי, יש לנו זמן. אירוני שאתה אומר את זה, לא? שאלה הפרספקטיבה. תוכנית הניווט הראתה שלושים וחמש דקות לבית העלמין בנתניה. אתה אפילו לא תשים לב שאני פה, אמרה הפרספקטיבה והתחילה לכוון את הכיסא, הרחיקה וקירבה, השעינה וקיפלה, הרחיקה וקירבה, השעינה וקיפלה. מעכשיו, הצהירה, אני לא מוציאה מילה!
נסענו בשתיקה והגענו בזמן. אדם קרוב מאוד לחבר הטוב שלי מת במפתיע. הלוואי עליכם חבר כזה, אבל על כך בפעם אחרת. ערב קודם, הכול עוד היה בסדר בגזרת המנוח, שהתאושש מניתוח. כבר קבעתי עם החבר שלי לפגוש אותו בכניסה לבית החולים כשייצא מהביקור, ואז סימס לי פתאום 'אל תבוא'. מהסיפורים הכרתי איש שמח, סקרן, מלא חיים, אוהב ואהוב על הבריות. צעיר, אמרו כולם, עוד לא שבעים. אני אפילו כבר לא צריך שרפרף בשביל לעמוד עליו כדי לראות את הגיל הזה מהמקום שלי. 19 שנה זה לא הרבה זמן.
עצב והלם שררו בכול כמו סופה, ההלם חד, בהיר ושורף כברק, העצב רועם, כבד ועמום כרעם. כשהחבר שלי עצוב, אני עצוב. כשהחבר שלי בוכה, אני בוכה. מהמספידים אני למד שמת אדם שאין לו תחליף וגם לא יהיה, זה נכון במיליון אחוז וזה שובר את הלב למיליון רסיסים; לאף אחד אין תחליף וכל מוות פוער כמו חור שחור ששואב מרקמת היקום והקיום ולעולם לא ייסגר, הכול שאלה של כמה אתה קרוב. הסטתי את המבט אל שורות הקברים והחלקות הלא חפורות שליד רבות מהן היה תקוע שלט קטן האומר "שמור".
כל לוויה היא גם קצת סך כל הלוויות הקודמות, במיוחד לוויה אחת ממש לא מזמן של אישה שהייתה קרובה אליך בהרבה מהמנוח המוטל לפניך, אבל לא יכולת להגיע ועכשיו אתה מקווה שאולי מישהו, איפשהו, עושה חשבון ומסמן "וי". ובכל לוויה הבנאדם לא יכול שלא לחשוב על כל האנשים שמעל קבריהם עמד; לאט לאט הם מתאספים ולאף אחד מהם אין תחליף. וכל בנאדם הוא עולם ומלואו, אבל הלוויות של רובנו מסתיימות באותו צליל עמום וייחודי של מגע רגבי האדמה במה שהיה האדם, צליל מגעו הקפוא של האינסוף. כשאתה שומע אותו, אתה יודע שזה סופי. זו תוצאת האמת, זו תמונת הגושים נכון לעכשיו. הגוש בין הגרון ללב רשם גידול ניכר.
והיום הזה עוד לא נגמר.
ב. חזרתי לאוטו בלב כבד. הדברים האלה גורמים לך לחשוב, הא? אמרה הפרספקטיבה בשקט וחיטטה במגירת הכפפות. לחשוב זה קל, אני אומר לה, השאלה מה עושים. אתה יכול כמובן להעריך את החיים, ענתה הפרספקטיבה, לאהוב מכל הלב, להיות שם בשביל מי שחשוב, להילחם על מה שחשוב, להתעלם ממה שלא, להתמקד באחר ולא רק בעצמך.
אתה יכול להרבות טוב בעולם, לא להתעצבן על שטויות ודברים מהסוג הזה, אמרה הפרספקטיבה וכיוונה מחדש את השעון שעל לוח המחוונים לרבע לחצות בלילה ואת הרדיו לתחנה שמשדרת רעש לבן ב-AM תוך שהיא מגבירה את החימום ופותחת וסוגרת את החלונות.
דמיינתי אותך הרבה יותר רגועה ומרגיעה, אמרתי לפרספקטיבה, חשבתי שתנסכי בי שלווה! הרבה עושים את הטעות הזו, ענתה הפרספקטיבה ומשכה את בלם היד, אבל אני - לא באתי להרגיע אותך, באתי להפריע לך. אני המחשבות שלא נותנות לך מנוח. אני ההבדל בין מה שרצית לבין מה שיש לך. אני הפער בין איך שאתה יודע שצריך לחיות את החיים לבין איך שאתה חי אותם בפועל. בין הדברים כמו שהיו צריכים להיות לבין איך שהם נראים באמת - משהו מכל זה נראה לך רגוע?, מרגיע ונוסך ביטחון? כלום לא הבנת, הא?
בסדר, בסדר, לא צריך לצעוק, עניתי בשקט, והכנסתי לתוכנת הניווט את היעד הבא: בית חולים שיקומי ברעננה. זה אולי נשמע לכם כמו בדיחה, אבל כך היו הדברים באמת. פשוט אמרתי שאם אני כבר נוסע ללוויה של חבר, אקפוץ לבקר חברה בבית חולים. לפי תוכנת הניווט המסלול מבית הקברות העולמי אל בית החולים השיקומי ייקח 26 דקות.
ג. 38 דקות אחר כך עברתי בשערי בית החולים השיקומי. לפחות מבחינה אחת היה עדיף בבית הקברות: כולם היו בריאים ושלמים. בבית לוינשטיין קצת פחות. באתי לבקר את החברה שלי הטובה שהייתה בתאונת דרכים ועוברת שיקום. כשלחברה שלי כואב, גם לי כואב, וכשלחברה שלי קשה, גם לי קשה, ומצד שני - כשחברה שלי נלחמת ודוחפת ולא מוותרת אז גם אני מתמלא כוחות.
בבית הקברות אתה נתקל בסופיות של הדברים, בבית החולים השיקומי אתה נתקל בשבריריות שלהם, בגופים ובחיים שהתרסקו ברגע אחד, במסע הארוך והמתיש והכואב אל השיקום, ולא רק הגופני. ירדנו לשבת קצת בלובי ובחצר, בין אנשים שבורים, מרוסקים, כרותים ופצועים מכל מיני סוגים. ראיתי כמה מנוער הקורקינטים. בבית הקברות בוכים, בבית לוינשטיין, לפי מה שאני ראיתי, מחזיקים פאסון.
אומרים שצריך לקחת לבית לוינשטיין נהגים חדשים כדי ללמד אותם על הסכנות שבתאונות הדרכים. זה אולי יעיל, אבל בושה של רעיון שאני נגדו בכל תוקף: בני אדם, בטח לא בני אדם בבית חולים, אינם מוצגים לראווה או עזרי לימוד או תמרורי אזהרה. גם ככה קשה מספיק לשמור על כבוד עצמי וערך עצמי.
גם קודם לא סימסתי בנהיגה, אבל בדרך חזרה משם נסעתי עם הידיים על ההגה בתנוחת עשר ועשרה ולא הורדתי את העיניים בכביש. התרכזתי כל כך חזק בכביש שלפניי ושסביבי עד ששכחתי לגמרי מהפרספקטיבה שלצדי. תוך יום-יומיים התרופפה האחיזה בהגה, גם תשומת הלב, פה ושם אפילו לא הצלחתי לתפוס את עצמי בזמן שולח מבט זריז אל המסך באמצע הנסיעה. הפרספקטיבה כבר לא הייתה שם. אף אחד לא הפריע לי לעשות את הדברים שאני לא צריך לעשות.
ד. זה היה היום שאחרי הבחירות שלי, ואלה החבר והחברה שלי שאני אוהב, אבל מרוב שהתעסקתי בהם ובעצמי ובבעיות הקטנות שלי, בכלל לא חשבתי וגם לא היה אכפת לי מהמדינה ומהממשלה ומכל הדברים החשובים האלה עד מאוחר יותר באותו הלילה. מרוב הניג'וסים של הפרספקטיבה, לא היה לי רגע להתעסק במה שחשוב באמת: מה קורה עם נפתלי בנט?