עניין של הגדרה: ניצחון בבחירות הוא בדיוק מה שהצלחנו להשיג

איך מגדירים ניצחון? בפוליטיקה התשובה פשוטה: ניצחון הוא מה שהצלחנו להשיג בבחירות. ואם לא השגנו, יש לנו גם הגדרה אחרת.

כשפורסמו תוצאות המדגמים בשבוע שעבר, ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לתומכי הליכוד: "אנחנו בקידומת 3 והמפלגה הגדולה מאחורינו בקידומת 1. זה הפער הגדול ביותר בין שתי מפלגות מובילות בישראל בעשרות השנים האחרונות". אבל כשגברו הגישושים להקמת ברית בין המפלגות הקטנות, דוברי הליכוד העבירו את הדגש למספר הממליצים מסיעות אחרות. כשהנשיא הודיע כי "השיקול המרכזי בבחירת המועמד שעליו יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה הוא סיכוייו להרכיב ממשלה שתזכה לאמון הכנסת" - הם זעמו.

כפי שהראה השבוע ב"מעריב" קוה שפרן, מחבר הספר "סודות נתניהו", גם יאיר לפיד, ואפילו גדעון סער ונפתלי בנט, הצליחו לסדר לעצמם נאום ניצחון באמצעות השוואה שתציג את התוצאה שלהם כהישג. לפני שמתפתים למדדים המתחלפים האלה, בואו נבדוק אם יש קשר הכרחי בינם ובין הקמת ממשלה ממש.

המפלגה הכי גדולה? גנץ מוסר ד"ש

המדד הכי פשוט לניצחון הוא למי יש יותר מנדטים. ואכן, מבט מהיר בגרף מלמד שכמעט תמיד ראש המפלגה הגדולה זכה להרכיב ממשלה בישראל.

אבל לא תמיד. "כחול לבן ניצחה את הבחירות - כחול לבן היא המפלגה הגדולה ביותר", התהלל בני גנץ אחרי בחירות ספטמבר 2019, כשהרשימה בראשותו קיבלה 33 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. גנץ התבדה, ולא הועילה גם ה"קידומת" 3. את המנדט הראשון קיבל נתניהו, ובסוף שום ממשלה לא קמה.

מצד שני, ב-2020, כשהליכוד הייתה המפלגה הגדולה, דווקא גנץ קיבל את המנדט. אחרי שנכשל הוא ויתר עליו לטובת אחדות עם הליכוד והקמת ממשלת חילופים.

שיטת המשטר הישראלית לא בהכרח מתגמלת את המפלגה הגדולה. שום מפלגה, אפילו לא מפא"י בימיה הגדולים, לא הייתה גדולה מספיק כדי להשיג רוב מוחלט בכנסת. שמעון פרס הרכיב את הממשלה ב-1984 אחרי שהמערך קיבל שלושה מנדטים יותר מהליכוד, אבל הקושי לגייס מספיק אצבעות בעדה אילץ אותו לחלוק בראשות הממשלה עם יצחק שמיר. קדימה, ב-2009, קיבלה מנדט יותר מהליכוד, ודליה איציק הצהירה אחרי פרסום המדגמים כי "קדימה תרכיב את הממשלה הבאה". בפועל אלה היו הליכוד ונתניהו.

כפי שהראינו בכתבה של המשרוקית, הפוליטיקה הבינלאומית מלאה במקרים שבהם ראש מפלגה קטנה נבחר לראשות הממשלה. רק לפני שנתיים קמה בלטביה קואליציה בראשות קרישיאניס קרינס, יו"ר הסיעה הקטנה בפרלמנט, אחרי ששאר הסיעות בחרו בו כמועמד פשרה לבלימת המפלגה הגדולה ביותר - "הרמוניה" הפרו-רוסית.

  

ההפרש הכי גדול? הישג מוראלי בלבד

אם להיות הכי גדול לא מבטיח מנדט, אולי הפרש עצום ישפר את המצב? נתניהו צדק כשאמר ש-13 המנדטים שמפרידים כעת בין הליכוד ליש עתיד הם יתרון שלא נרשם מזמן. התמיכה בליכוד גבוהה ב-76% מאשר ביש עתיד. הפרש גדול יותר היה לאחרונה ב-2003, כשהליכוד בראשות אריאל שרון זכה ב-38 מנדטים - בדיוק כפול ממפלגת העבודה. פער כזה הוא הישג מוראלי, אבל חסר משמעות כשלעצמו.

בעשורים הראשונים למדינה הפרשים גבוהים כאלה היו עניין שגרתי. ב-1969, המערך בראשות גולדה מאיר זכה ב-56 מנדטים, 30 יותר מגח"ל של מנחם בגין.

  

השיפור הכי גדול? גם זו נחמה

כשפוליטיקאי לא יכול להתפאר ביתרון על היריבים, הוא יכול להדגיש את גודל השיפור לעומת עצמו. כך נשמע נאום הניצחון של לפיד בשבוע שעבר: "יצאנו למערכת הבחירות. היינו אז המפלגה הרביעית בגודלה בישראל. אנחנו מסיימים אותה כמפלגה השנייה בגודלה".

בליכוד לא השתמשו כמובן בהשוואה מהסוג הזה. המפלגה שמרה על המקום הראשון בכנסת, אבל איבדה שישה מנדטים ו-285 אלף מצביעים לעומת התוצאה לפני שנה.

הכי הרבה מצביעים? הכי הרבה הטעיה

ואם הגענו למספר המצביעים: אחרי הקמת הממשלה המשותפת עם כחול לבן פרסמו דוברי הליכוד את ההודעה הבאה: "אזרחי ישראל בחרו בראש הממשלה נתניהו ברוב עצום, כשהליכוד קיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר שקיבלה מפלגה בתולדות המדינה". חברים מכחול לבן נופפו באותו הישג, וכולם צדקו.

אבל ספירת ראשים היא מדד מטעה מאוד לגיבוי ציבורי. מספר בעלי זכות ההצבעה בישראל גדל בכל סיבוב בחירות ואיתו בדרך כלל גם מספר הפתקים למפלגה הגדולה. אם נבדוק איזה שיעור מהציבור שרשאי להצביע טרח לבוא לקלפי ולבחור במפלגה המובילה - נגלה שרק 16.2% ממנו נתנו מנדט לליכוד לפני שבוע, פחות ממחצית מאשר למערך ב-1969 .

  

יותר ממליצים? אפילו זה לא מספיק

כשהנשיא תיאר ביום רביעי את השיקולים שינחו אותו בהטלת ה"מנדט", דוברות הליכוד זנחה את טיעון המפלגה הגדולה ותבעה מריבלין לכבד קריטריון אחר: "מאז הקמת המדינה כל נשיאי ישראל נתנו את ההזדמנות הראשונה להרכבת הממשלה למועמד שקיבל את מספר הממליצים הגדול ביותר - וכך צריך להיות גם הפעם".

הטענה הזאת נכונה, לפחות מאז 1984. גם כשהנשיא לא נשען על יתרון הגודל של המפלגה, הוא הסתמך על ספירת ההמלצות. הסיבה העיקרית היא שכמעט תמיד המועמד המוביל קיבל לפחות 61 המלצות שהבטיחו רוב בכנסת. השיאן היה אריאל שרון, שקיבל 87 המלצות ב-2003. אחריו נתניהו, עם 82 ממליצים ב-2013. מקרה חריג קרה ב-1990, כשפרס פירק את האחדות עם שמיר ב"תרגיל המסריח", ובסבב ההמלצות החוזר כל אחד מהם קיבל 60 המלצות. הנשיא הימר על פרס, אבל פרס נכשל.

אבל יתרון בממליצים הוא לא ערובה להקמת ממשלה. ציפי לבני זכתה במנדט ב-2008 לאחר התפטרות אהוד אולמרט. דא עקא, רק 38 ח"כים המליצו עליה, פשוט כי אף אחד אחר לא קיבל המלצות (חוץ מאהוד ברק, שלפי חוק לא היה יכול להקים ממשלה כי לא היה ח"כ). לבני נכשלה. באפריל 2019 נתניהו קיבל המלצות של 65 ח"כים, כולל מישראל ביתנו. דא עקא, אביגדור ליברמן החליט בסוף להישאר מחוץ לקואליציה, ונתניהו נשאר בלי רוב. ליברמן כבר עשה תרגיל כזה ב-2015; אלא שאז היו לנתניהו 61 תומכים גם בלעדיו.

למרות זעקות השבר בליכוד, הבחירה של ריבלין לא להסתפק בספירה מכאנית של מספר הממליצים - קריטריון שאין לו שום בסיס בחוק - היא לא דבר חדש. גם כשהטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו בספטמבר 2019 הוא נימק זאת בסיכויים הטובים יותר שהיו לנתניהו להקים ממשלה. אמנם, אז היה לנתניהו ממליץ אחד יותר מאשר לגנץ, אבל איש מהם לא צבר 61 המלצות .

  

יותר ממליצים, הגרסה האתנוקרטית

כשמספר הממליצים עובד לרעתם, יש פוליטיקאים שלא מתביישים לאמץ מדד אתנוקרטי. אחרי בחירות 2020, כשהסתמנה אפשרות שגנץ יגייס יותר ממליצים, נתניהו נטל לוח מחיק והסביר: "המחנה הציוני הימני כולל 58 מנדטים. המחנה הציוני השמאלי, יחד עם ליברמן שחבר אליו, כולל 47 מנדטים". "זו הכרעת העם", הוא אמר, שהרי הרשימה המשותפת "לא כלולה במשוואה".

הטיעון הזה משמש פוליטיקאים יהודים כבר כמעט ארבעה עשורים. לאחר בחירות 1984 קיבל פרס 60 המלצות ושמיר 54. אבל בליכוד טענו לתיקו: שישה ממליצים היו מהרשימה הקומוניסטית החדשה (רק"ח) והרשימה המתקדמת לשלום, שלא התכוונו להצטרף לממשלת פרס. בשקלול התיקו הזה, טענו בליכוד, לשמיר יש סיכוי טוב יותר להרכיב ממשלה ולכן הוא צריך לקבל את המנדט להרכיבה. הנשיא חיים הרצוג החליט בכל זאת לתת את המנדט לשמעון פרס, גם בשל מספר הממליצים וגם משום שמפלגתו של פרס הייתה גדולה יותר. בסופו של דבר, פרס לא הצליח להשיג לבדו את האצבע ה-61 ונאלץ להקים ממשלת רוטציה עם שמיר.

הקואליציה הכי גדולה? אפשר לחשוב בקטן

כל המדדים היצירתיים לא יעזרו ברגע האמת. הקריטריון היחיד שיקבע אם תקום ממשלה הוא רוב בהצבעת האמון בכנסת, מכל הסיעות - גדולות וקטנות, יהודיות וערביות. חוק יסוד הממשלה אפילו לא מחייב 61 תומכים. אם יש מספיק נמנעים, אפשר להקים ממשלה ברוב רגיל.

עד היום לא קמה בישראל ממשלת מיעוט מיד אחרי הבחירות, אם כי כמה ממשלות איבדו את הרוב באמצע הקדנציה. אבל רוב הקואליציות היו קטנות יחסית: 11 מתוך 21 מנו לא יותר מ-68 חברי כנסת. ארבע מאלה - לא יותר מ-62.

המגעים שמתקיימים עכשיו יכולים להניב קואליציה קטנה, ואולי לראשונה ממשלת מיעוט ממש - אם המועמד של אחד הגושים יישען על תמיכה מבחוץ של רע"מ או המשותפת. כל קואליציה כזאת תדרוש מאיזושהי מפלגה לשבור את הבטחתה לבוחרים.

לקריאה נוספת:

טקס הענקת המנדט לנתניהו בספטמבר 2019 - כאן11, 25.9.2019
"ישראל מתפצלת" - המכון הישראלי לדמוקרטיה
"ישראל חוזרת לשני גושים" - המכון הישראלי לדמוקרטיה
"האם כדי להפיל ממשלת מיעוט הימין יצטרך לארגן ממשלה חדשה?" - המשרוקית של גלובס
"מה הסיכוי שליברמן ירכיב את הקואליציה? בעולם יש תקדימים" - המשרוקית של גלובס