אמיר ברמלי / צילום: שלומי יוסף
בינואר 2016 חתם השופט איתן אורנשטיין על צו פירוק לכלל החברות שבבעלותו של אמיר ברמלי. האיש שרק שנים ספורות קודם לכן עוד היה בשיא תהילתו, וכיכב בעיתונים הכלכליים שאמדו את שווי נכסיו בכמיליארד שקל, עמד כעת בפני תחילתו של תהליך שסופו הרשעה חמורה ותקופת מאסר ארוכה בת עשר שנים.
הצו ניתן בשישי בצהרים, ובשבת בערב נסע עו"ד ארז חבר, שמונה למפרק, למשרדו של ברמלי, וישב איתו כדי לנסות לברר כמה כסף יש בחשבונות של החברות שנכללו בקרן ההשקעות רוביקון. כלומר, לנסות להבין כמה עמוק הבור, וכמה גדול הפער בין התחייבויותיו של ברמלי לבין הנכסים שברשותו.
"עמוק לתוך הלילה", מספר חבר, "ברמלי מוציא לי נייר מקופל לשמונה ועליו רשימת כל החברות שהשקיע בהן. הוא אומר לי: 'זה התיק (פירוק) הכי טוב שהיה לך אי פעם, אתה גומר אותו בשבועיים ומרוויח מיליונים. החברות שוות 330 מיליון שקל'. אני מתחיל לעבור חברה חברה ורואה שאלה חברות אוויר. לקחו ממשקיעים מאות מיליונים בחברות עצמן היו ביחד 80 אלף שקל".
הפער הזה בין המציאות כפי שתיאר אותה בכישרון רב, ובשכנוע פנימי עמוק, ברמלי, לבין המציאות העובדתית יצוץ ויעלה שוב ושוב לאורך הפרשה הזאת, שכוללת הפלתם ברשת של מאות משקיעים - חלקם הגדול אנשים פשוטים שהמפגש עמו היה הרסני עבורם, אך גם משקיעים מתוחכמים יותר - ונזק כספי מצטבר בהיקף של מאות מיליוני שקלים.
השיטה של ברמלי לא הייתה מתוחכמת במיוחד. היא התבססה על תשלום תשואה למשקיעים באמצעות כספם של משקיעים חדשים - שהמשיכו לנהור בעקבות החלום הבלתי אפשרי שמכר להם (תשואות גבוהות בסיכון נמוך) - ולא מרווחים אמיתיים.
במילים אחרות, מדובר באותה הונאת פונזי ידועה ומוכרת, שנקראת על שמו של צ'ארלס פונזי, ומי שהביא אותה לשיאים בעידן המודרני הוא בארני מיידוף האמריקאי, שהקרן שלו קרסה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008, והוא נידון ליותר מ-100 שנות מאסר.
ברמלי שפעל בעידן שאחרי מיידוף, פגע בניגוד אליו בעיקר באנשים שהממון לא מצוי בכיסם, ועשה זאת בשוק שאמור להיות מפוקח ושמרני יותר מזה האמריקאי.
השיטה שלו התבססה על שתי קרנות שהשלימו זו את זו מבחינתו. קרן קלע הציעה למשקיעים מהשורה תשואות גבוהות בסיכון נמוך. ברמלי הסביר את יכולתו לעשות זאת בכך שכספי המשקיעים מיועדים להלוואות לטווח קצר, עד 72 שעות, במסגרת "השלמת הון" לה נדרשים אנשי עסקים או לווים אחרים מול הבנקים (ברמלי טען כי כשהבנק רואה שיש יתרה גבוהה בחשבון, הוא מוכן לאשר הלוואות גבוהות יותר). לטענתו, בתמורה להשלמת ההון הזמנית הזאת מוכנים אותם לווים להציע למשקיעי קלע ריביות גבוהות.
בפועל, המודל הרעוע הזה מבחינה רעיונות, כלל לא נוסה. איש לא נטל הלוואה מכספי קרן קלע, ואלה נותבו לקרן שנייה של ברמלי, רוביקון שמה. זאת הייתה קרן השקעות מסוכנת מעצם טיבה, וברמלי השקיע את כספיה בצורה שבלשון עדינה ניתן לכנות לא קונבנציונלית.
היא כללה עשרות חברות, חלקן מוצלחות, רובן הגדול ממש לא, ובעיקר - ניזונה מכספים שהמשקיעים שעמדו מאחוריהם כלל לא העלו בדעתם את מסלולם. "אני החשבתי את ההשקעה אצלו (בקרן קלע) לחלק הסולידי של ההשקעות שלי, יותר בטוח ממניות ואפילו מאג"ח חברות", אומר ר' נ', משקיע מנוסה עם תיק השקעות מגוון, שהשקיע בקלע 600 אלף שקל, סכום שרובו ירד לטמיון.
ברמלי אמנם לא לקח ישירות לכיסו את כספי המשקיעים התמימים בקרן קלע. הוא עשה זאת רק בעקיפין, ולקח רק חלק קטן יחסית מסך הכספים שנצברו, אך גם כך היה מדובר בסכומי עתק. הכספים מקלע הועברו לרוביקון, ומהקרן הזו הוא משך לעצמו ולבני משפחתו מיליוני שקלים.
בהכרעת דינו נקבע כי הוא משך לא פחות מ־18 מיליון שקל מכספי המשקיעים לשימוש בענייניו הפרטיים. כך, בין היתר, מימן דירות ועסקים של בני משפחתו, וסידר לעצמו רמת חיים גבוהה מאוד. הוא רכש דירות לארבעת ילדיו, קנה רכב ב־740 אלף שקל, ושכר לעצמו דירה בתל אביב בעלות של 11 אלף שקל בנוסף לבית מגוריו במושב עמיקם.
שיווק עצמי בתקשורת
חלק לא מבוטל מהסיפור של ברמלי קשור לאופן שבו הצליח לשווק את עצמו דרך אמצעי התקשורת. הוא בנה סביבו מיתולוגיה של "סלף מייד מד", ויחד עם הלהט והכריזמה הפך לכוכב בעיתונים הכלכליים (גם כאן בגלובס).
על עברו בשנים שלפני הגעתו לאור הזרקורים אין הרבה מידע, וגם זה שישנו מבוסס על תיאורים שהוא עצמו סיפק, שבדיעבד מומלץ לקרוא עם יותר מגרגיר של מלח. את ילדותו תיאר בראיון לדה מרקר כך: "גדלתי בבית חם, אוהב ומדהים בעכו, אבל שני ההורים שלי הרוויחו ביחד 7,000 שקל בחודש, מה שהיה מעט גם בשנות ה־80. אמא הייתה גננת ואבא היה טכנאי מחשבים שפרש מרפאל, ניסה להקים עסק עצמאי, קרס, ונכנס לחובות. חיינו על הקשקש, עם הלוואות ואוברדראפט. מהר מאוד הבנתי שככה אני לא רוצה לחיות. המצוקה הייתה חלק גדול מהדרייב שלי לעסקים".
את העסקים החל, לדבריו, כבר בגיל 16, בעסק להרצאות על זוחלים בבתי ספר, בו העסיק לטענתו מספר מדריכים. לאחר שחרורו מהצבא הקים עסק להדרכות צלילה, כשעל פי עדותו עשה זאת, תוך השגת הלוואות בתירוצים שונים משלושה בנקים. את העסק הזה מכר, כך סיפר, בשנת 2000 במיליון שקל. הביוגרפיה הצבעונית והמגוונת כללה גם ניהול כפר נופש לסלבריטאים בבליז. כשחזר לארץ הקים מרכז ייעוץ לעסקים קטנים ובינוניים.
בתקופת זוהרו הרבה להתראיין, ואף להציג את עצמו כאיש עסקים מסוג אחר, כזה שתומך "בצדק חברתי" או ב"קפיטליזם חברתי". במקביל האדיר את שמו כאיש עסקים מבוקש שקיבל, לטענתו, הצעות לרכוש את אייס וסטימצקי וכן שקל הצעות לשיתוף-פעולה עם קרן מרקסטון וכלל פיננסים.
טיפוח תדמית היזם המבריק והרגיש חברתית אף הביאה לכך שב־2015 קיבלה קרן רוביקון את פרס ירושלים בתחום היזמות העסקית. זאת, למרות שבתקופה ההיא כבר נפתחו חקירות של רשות ניירות ערך באשר לעסקיו.
ההתמסרות של העיתונות לברמלי הייתה קשורה גם לעובדה שהוא הרבה להשקיע בתוכן שיווקי שפורסם בה, בין אם באמצעות השתתפות בכנסים ובין אם באמצעים אחרים. זה הוביל למצב שבו גם מי שהיה קורא באדיקות את העיתונים הרלוונטיים באותם ימים, ככל הנראה לא היה מצליח להסיק מהם - בין אם בקריאה סטנדרטית ובין אם תוך ניסיון לקרוא בין השורות - שעשוי להיות כאן מקרה של התנהלות עסקית מפוקפקת.
אבל לא הכל היה קשור להצגתו בתקשורת. גם אנשים שנפגשו עמו פנים אל פנים נשבו בקסמו. חלקם טוענים עד היום כי מדובר באדם "בעל אישיות מרתקת, חכם בצורה חריגה, 'מענטש', כריזמטי ומרשים. בקונסטלציה אחרת הוא יכול היה להיות מנכ"ל של חברה ציבורית מצליחה", מתעקש אדם שמכיר אותו. "הבעיה שהוא חושב שהוא יודע הכי טוב מכולם. הוא קצת כמו ילד".
ילד או לא ברור שמהרגע הראשון ברמלי לא חש בצורך כלשהו לציית לחוקים ולתקנות. "הוא בז לרגולציה ולחוקים המגבילים את דרכו", אומר אדם אחר המכיר אותו.
למעשה, אין צורך במכרים. הוא עצמו העיד על התכונה הזו בראיון במאי 2014, שהעניק למגזין "ביג טיים" - ראיון שלימים עורכי הדין של התביעה ציטטו בשמחה. "בעולם העסקים אני עוף די מוזר", צוטט שם ברמלי, "אני פועל בחיים ובעסקים בכאוס מאורגן. לעבוד עם תקציב למשל, זה מגביל... תקציב זה גבול, וגבולות הם לא הצד החזק שלי".
הוא גם לא היסס להודות בשקרים ועבירות קטנות שביצע בתחילת הדרך. בעת ההיא, הכריזמה והקסם האישי נסכו על הסיפורים האלה הילה חיובית, של דחף בלתי נלאה להצליח. לאחד העיתונים סיפר שכאשר הקים את העסק הראשון שלו, להדרכות צלילה, "אף אחד לא היה מוכן לתת לי את הכסף, אז הייתי צריך לחלק את ההלוואה בין שלושה בנקים ולשקר להם. לאחד אמרתי שאני צריך את הכסף כדי לקנות אוטו ולשני אמרתי משהו אחר. כשדובר על סכום של 10,000 שקל מכל בנק - הם נתנו לי".
עדות נוספת ליכולת השכנוע ולקסם שלו היא העובדה שלא רק אנשים זרים נפלו ברשתו, אלא גם עובדים בכירים שעבדו עבורו. הכלכלנית הראשית שעבדה בין 2013־2015 ברוביקון, לירז קוגמן, סיפרה במהלך המשפט: "היינו מאושרות לעבוד שם. הוא לימד אותנו, הנחה אותנו ומעבר לכך היה איש טוב... (הוא היה) חבר, מנהיג, מעין גורו... כולנו הערצנו אותו, היו בדיחות כמו (שאנחנו) המלאכיות של ברמלי".
סמנכ"לית משאבי האנוש של רוביקון במשך ארבע שנים, דינה סנדבק, העידה כי "אפשר להגדיר שהייתי כמו הנשים של גואל רצון, שבויה בקסם של אמיר". סנדבק הפגישה את אמה עם ברמלי, וזו השקיעה בקרן קלע 300 אלף שקל, מהלך שהביא לכך שאיבדה את כל חסכונותיה. "הבן אדם הרס לי ולאמא שלי את החיים", סיפרה, "(זה) אות קלון על המצח שלי... אתה מנסה להסביר לעצמך בכל דרך איך הלכת שולל אחרי הבן אדם הזה ואני הלכתי לחלוטין. הייתי עיוורת לגמרי באמונה שלי ובמסירות שלי אליו טוטאלית".
אבל רוב משקיעיו של ברמלי בקרן קלע היו אנשים שלא הכירו אותו אישית, והוא דג אותם, בין היתר, באמצעות הקפדה על לוק נוצץ ועשיר. מהמשרדים היוקרתיים במגדל אלקטרה ועד כנסים מפוארים למשקיעים שהתקיימו באתרים כמו "חוות רונית", גני התערוכה ומסעדת "אחד העם" של מיכל אנסקי - מיזם שבו השקיע דרך קרן רוביקון, וכשל. אנסקי סיפרה לימים כי "הפסידה מיליונים" בעקבות ההרפתקאה הכושלת.
"הוא הסתובב באירוע כמו כוכב תקשורת", מספרת אחת המשקיעות בקרן שהשתתפה בכנס בחוות רונית. "כולם בירכו אותו, והוא התהלך כמו טווס. עלה לבמה ונאם על כך שהוא מתכוון לעשות מהפכה, לשנות את שוק ההלוואות ולדאוג לאנשים".
לדבריה, ניכר היה שכספים רבים הושקעו באירוע שכלל אוכל מפנק, הופעה ומתנה שהוענקה לכל משתתף. "לא היה שום תוכן כלכלי בערב, זה היה ערב של יחסי ציבור גרידא. זה היה נראה לי מזויף, הרגשתי אי נוחות, אבל היו שם המון אנשים שנראו מכובדים, וחשבתי לעצמי - מה, כולם מטומטמים?".
לא כולם קנו את הסיפור של ברמלי. אלחנן רוזנהיים, מייסד ובעלים של חברת ההשקעות פרופימקס, מספר כי שלוש דקות לאחר שהוצע לו להשקיע בקלע הבין שמדובר בתרמית. "הסבירו לי", הוא אומר, "שהעסק מבוסס על מתן הלוואות קצרות טווח לאנשים שצריכים להראות היתכנות עסקית כלפי הבנקים. אז קודם כל זו שותפות לתרמית. דבר שני, איך ייתכן שכשמישהו מסיים הלוואה, מיד מוצאים אחר במקומו? הבנתי שאין חיה כזו. אין דבר כזה שאת מקבלת כסף חזרה ומיד אחרי זה יש לווה חדש".
אבל רבים אחרים כן קנו את הסיפור. ביניהם אנשי חינוך, מהנדסים, פנסיונרים של אגד ודן, אלמנה שהשקיעה את כל ירושתה, וגם משקיעים מתוחכמים יותר כמו בעל משרד לייעוץ עסקי, רואה חשבון, איש עסקים בתחום הנדל"ן ואפילו משקיעה שעבדה בעבר ברשות ניירות ערך.
גם ר' נ' נמנה עם המשקיעים שהסיפור עבד עליהם. "הלכתי למשרדים המפוארים של ברמלי בתל אביב (מגדל אלקטרה)", הוא משחזר. "הוא היה מאוד נחמד. אמר: 'אני מאוד מתרגש שאדם כמוך משקיע אצלי', והסביר לי את המנגנון של הקרן. היום, בדיעבד אני חושב שהוא היפנט אותי, כי כל הקונספט לא הגיוני.
"הוא טען שאנשים לא יכולים לקחת מהבנק הלוואות כי אין להם ביטחונות. אז הם לוקחים אצלו הלוואה לטווח קצר, הבנק רואה שיש כסף בחשבון כבטוחה, ונותן את ההלוואה. ועל זה, כך אמר, שווה למי שצריך הלוואה כזאת לשלם לו, לאדון ברמלי, 3,000 שקל. זו הייתה אמורה להיות השקעה בתשואה מצוינת, עד כדי כך שהסכמתי - לאחר שהתייעצתי עם רו"ח ועו"ד - להשקיע אצלו 10% מהנכסים שלי. את רוב הכסף הזה איבדתי".
נדבך חשוב נוסף במכונת השכנוע היה יצירת הרושם של איש עסקים רציני ונחשב, וברמלי לא הסתפק בהוצאות הגדולות שהוקצו לשם כך לשיווק ופרסום, אלא, לפחות במקרה אחד, גם עשה זאת באמצעות ניסיון הונאה לכל דבר. בימים שבהם הוא כבר נקלע לצרות, ולקרנות שלו כבר מונה מפרק, גילו זכייני פורבס בישראל, קבוצת התקשורת R&B Media, כי מזה זמן פועל ברשת אתר המתחזה ל"פורבס ישראל", שכל כולו כתבות מהעיתונות ותוכן שיווקי המהללים את ברמלי. לאחר בדיקה התברר להם כי ברמלי קנה דומיין בעל שם דומה, ושם בתוכו לוגו גדול של פורבס ישראל. לבסוף, לאחר פניות לחברת וויקס שבשרתיה אוחסן האתר, הוא הוסר מהרשת.
מצא דרך לעקוף את הרשות
בשלב מסוים, במהלך שנת 2014, צדה הפעילות של קרן קלע את עינה של רשות ניירות ערך. העניין של הרשות בברמלי הפך בהמשך לחקירה סמויה, ובמהלך 2015 כבר פורסמו על ידה אזהרות פומביות לציבור מפני השקעה בקרן.
ברמלי, צריך להדגיש, בחר מלכתחילה בדרך פעולה שאפשרה לו לפעול ללא פיקוח ממשי. על פי חוק ניירות ערך, גיוס הון מיותר מ־35 משקיעים מחייב הוצאת תשקיף. מהלך כזה, מלבד העלויות שכלולות בו, אכן מייצר שקיפות: תשקיף סטנדרטי מפרט בצורה בהירה מהן המטרות שלשמן מגויס הכסף.
כדי לעקוף את חובת התשקיף, ברמלי פשוט פיצל את הקרן לעוד ועוד מסלולי השקעה שכל אחד מהם כלל פחות מ-35 איש. הוא אפילו הצליח לשווק את המהלך הזה כאלמנט שמעיד על השקעה אקסלוסיבית. "הוא הסביר לי שהוא בוחר רק 35 לקוחות, ולאלה - וביניהם אני - הוא נתן את ההרגשה שהם הנבחרים מבין המון כאלה שרוצים להשקיע אצלו", אומר ר' נ'.
בכלל, ברמלי הקפיד מאוד על עמימות ומידור בין המגייסים לקרן קלע, לבין פעילות רוביקון בהשקעת הכספים. הוא שכר וילה בקיסריה - ששימשה גם כבית הקיץ של משפחתו - ודאג שרק בה יתקיימו שיחות שקשרו בין שני הגופים. עובדים ששאלו יותר מדי שאלות מצאו את עצמם בחוץ. קוגמן, הכלכלנית הראשית, התחילה לשאול שאלות בסוף 2014. בתגובה, ברמלי הודיע לה כי עליה לעזוב את החברה. הוא גם דרש ממנה להסתיר את הסיבה האמיתית לעזיבתה והציע לה לצאת לחופשה בחו"ל על חשבונו.
ככל שחלף הזמן גם העובדים, או לפחות חלקם, התחילו להבין שמשהו כאן לא בסדר. אחד מהם תיאר בעדותו בבית המשפט כיצד נפל לו האסימון לגבי קרן קלע, שכאמור, מטרתה המוצהרת הייתה להלוות כסף לטווח קצר. הוא קיבל פנייה מאדם שאכן נזקק למה שהקרן לכאורה הציעה, קבלת כסף ל"השלמה הון", אך כשניסה לברר בחברה מיהם הגורמים הרלוונטיים לפנייה כזאת גילה שלאף אחד, כולל סמנ"כלית הכספים, אין מושג מה עושים עם לווה כזה. "באותו רגע אני חושב שנסדק בי משהו לגבי אמון הפעילות", העיד. "אמרתי לעצמי: (יש כאן) עסק שבנוי אך ורק על השלמות הון לטווח קצר, ואף אחד לא יודע מה עושים עם לקוח שזה מה שהוא רוצה".
ככל שאזהרות הרשות גברו ברמלי העלה הילוך בשיווק. בקיץ 2015 עלה קמפיין בטלוויזיה בכיכובו של מוני מושונוב שהסביר כמה התשואה בבנקים נמוכה לעומת התשואות הגבוהות שמציעה קרן קלע. הפרסומת משכה אש, רשות ניירות ערך גרמה להורדתה, והוציאה אזהרה לציבור (אחת מיני כמה) כי פעילות קרן קלע לא קיבלה את אישורה. במקביל נפתחה גם חקירה פלילית. ברמלי מצדו תקף פומבית שוב ושוב את הרשות וטען שהיא אבן נגף לעסקים.
האזהרות, הסיקור התקשורתי שלפתע הפסיק להלל את ילד הפלא, והחקירה, עשו את שלהם, ומשקיעים ביקשו למשוך את כספם. זה הרגע שבו קורסת כל הונאת פונזי. ברמלי עוד ניסה להוריד את חומות המידור בין קלע לרוביקון, ולהציע למשקיעים שרוצים לצאת מקלע להשקיע את הכסף ברוביקון, הפעם באופן מודע - אך ללא הועיל.
"כשהכל התפוצץ הוא שלח לי מכתבים שבהם אמר שההשקעות בטוחות ואין מה לדאוג, והוא מציע הצעה ייחודית רק לי ולכמה לקוחות נבחרים כמוני, להתיר לו להשקיע את הכספים שלי ברוביקון", משחזר ר' נ'. "זה כבר היה נראה לי מסריח ולא התרתי לו. אבל היו אנשים שהתארגנו לתבוע אותו ואני לא הצטרפתי אליהם, כי יותר האמנתי לברמלי מאשר לעורך הדין שייצג אותם. כלומר, גם בשלב הזה המשכתי להאמין בו ובגלל זה הפסדתי הכל".
"קנה חברות בלי הרבה תחכום"
המפרק, עו"ד ארז חבר, נכנס לתמונה בתחילת 2016. הוא עבר על החברות שכלל הפורטפוליו של רוביקון וגילה כי רובן מכילות במקרה הטוב אוויר חם. "הייתה שם איזו חברה בשם העין של ירושלים, ואני נכנס ורואה שאין שם כלום. היה תכנון להקים איזה בלון פורח מעל ירושלים", הוא מספר. "חברה אחרת היא מסלולים ללימודי נהיגת שטח, וכשאני בודק אני מוצא שיש בחברה הזאת שני כלי רכב וטרקטורון. רוביקון השקיעה בה 9.4 מיליון שקל. או הייתה למשל חברה שהושקעו בה 10 מיליון שקל בשם דנדש - רהיטי יד שנייה שמאופסנים במחסן בכפר קאסם (לימים החברה פורקה)".
איך היית מסכם את ההתנהלות של ברמלי על סמך מה שמצאת?
"הוא הרבה פחות מתוחכם ממה שמנסים לייחס לו. הוא ניסה להפגין עושר, עשה מסיבות עם כל מיני אמנים וזמרים. אבל חברות הוא קנה בלי הרבה תחכום. היד שלו הייתה קלה על ההדק. אם הוא היה משקיע כמו שצריך, עם ועדת השקעות, הדברים היו נראים אחרת. הוא השקיע בחברות שלא בדק אותן כמו שצריך רק על מנת להציג כביכול בפני המשקיעים אשכול רחב של חברות. רוב החברות הללו היו חברות שלא ייצרו מזומנים אלא דרשו הזרמה אינסופית של כספים כדי להתקיים. היו לו השקעות באיי סיישל, ניו יורק, אוסטריה, ליכטנשטיין. הוא השקיע גם ב-WTP, חברה שנועדה להפוך אשפה לפלסטיק, והגיעה לשווי של 230 מיליון שקל. ב-2016, שנתיים אחרי, היא נמכרה תמורת 3 מיליון שקל בלבד".
כחודש לאחר מינויו סיפר חבר בראיון לגלובס על המסרונים שקיבל מקורבנות של ברמלי: "אני נכה צה"ל", נכתב באחד מהם, "מכרתי את הדירה והשקעתי את הכסף ברוביקון כדי שאוכל לשלם מזונות. עכשיו אין לי דירה, ואין לי ממה לשלם מזונות. הגרושה מאיימת עליי בצו מעצר". משקיע אחר "השקיע את כל כספי הפנסיה שלו ושל אשתו, 2 מיליון שקל, בחברה. הוא אמר לי", סיפר אז חבר, "שאשתו לא יודעת, וכבר שבועות שהוא לא נרדם בלילה. האיש אמר ש'אם אישתי תדע, היא הורגת אותי ומתאבדת'".
בפברואר השנה הגיעה הפרשה לסיומה, או לפחות קרוב לכך, כשברמלי הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב במה שהפך לאחת מפרשיות המרמה החמורות בתולדות המדינה. השופט חאלד כבוב הרשיע אותו בהונאת 550 משקיעים בהיקף של 340 מיליון שקל, וגזר עליו עשר שנות מאסר וכן קנס של 400 אלף שקל.
האיש שרק לפני כמה שנים נסע ברכב מפואר והסתובב בכל מקום כשהוא מלווה בעוזרת אישית ויחצ"ן, הגיע לישורת האחרונה של המשפט שפל רוח, כשהוא מיוצג בידי הסניגוריה הציבורית. מאז הרשעתו הוא כבר החל לרצות את עונשו בכלא רימונים, ובכוונתו לערער על הרשעתו ועל העונש שהוטל עליו. ברמלי אמנם מביע צער על הכספים שהמשקיעים איבדו, אבל רואה בעצמו קורבן של הרשויות. בהפסדים הוא מאשים את רשות ני"ע שהובילה לעצירת פעילות החברות שלו.
לקורבנות האמיתיים, מי שהשקיעו אצל ברמלי, יקח שנים, אם בכלל, להתאושש ממה שעולל להם. "ראיתי אותו כשהגעתי להעיד נגדו, ואמרתי לעצמי, איך האיש הידרדר", אומר ר' נ'. "הוא נראה מסכן, שפוף ואומלל. ניגוד גמור לאיש העסקים הבטוח בעצמו שפגשתי בפגישה הראשונה. ראיתי שהוא מזהה אותי, אפילו נד בראשו לשלום, אבל לא ריחמתי עליו. בחוץ, בתור לעדות, היה איתי חסיד חרדי שנראה קשה יום, וידעתי שאנשים אחרים יצאו מזה בשן ועין הרבה יותר ממני".
תגובתו של ברמלי לדברים לא התקבלה עד למועד סגירת הגיליון.
הכרעת בית המשפט: "אדם מניפולטיבי שהילך קסמים על סביבתו"
גם משפטו של ברמלי, שהתנהל בפני שופט בית המשפט הכלכלי בתל אביב חאלד כבוב במשך למעלה מארבע שנים וחצי, לא היה נטול דרמות, וכלל כמה סאגות חריגות.
זמן לא רב לפני מתן גזר הדין, הגיש בנו של השופט, עו"ד ווליד כבוב, תלונה במשטרה שהובילה לחקירה בחשד לאיומים וסחיטה שלו במטרה להביא לפסילת אביו כשופט. בחקירה עלה כי גורמים מטעמו של ברמלי, ששהה במעצר, העבירו מכתבים לבנו של השופט, שבהם ניסו ליצור את הרושם כי במהלך המשפט, ועוד בטרם ניתנה הכרעת הדין, היה ברמלי בקשרים עסקיים עם הבן.
על פי החשד, ברמלי עשה זאת על מנת להשפיע על המשפט ולהביא לביטול הכרעת הדין בעניינו, או לחילופין כדי להביא לפסילת השופט מלגזור את דינו. החקירה בנושא זה עדיין נמשכת. עניין חריג נוסף שאירע במהלך המשפט הוא מעצרו של ברמלי, על רקע החשד כי תכנן להימלט מישראל ביאכטה.
ההליך שנוהל על ידי פרקליטי מיסוי וכלכלה, סגנית מנהלת מחלקת ניירות ערך חנה קורין ויוני ליבני שמונה לשופט במהלך ניהול התיק, כלל עשרות ישיבות שבמהלכן העידו כ-170 עדים בהם משקיעים רבים ועובדי החברה.
השופט כבוב ששמע את עדותו של ברמלי במשך חמישה ימים כתב בהכרעת הדין כי התרשם כי ברמלי אדם "חריף ושנון, בעל אישיות עוצמתית שידע לכבוש את האנשים סביבו, הילך קסמים על מי שהיה בסביבתו, בעל יכולת שכנוע מרשימה, מתוחכם ולא מתלהם". לצד זאת כבוב גם קבע כי ברמלי הוא אדם מניפולטיבי, שהתחמק בעדותו ממתן תשובות ענייניות.
בסופו של דבר, ברמלי כאמור הורשע בהונאת מאות משקיעים ונשלח לעשר שנות מאסר.
לאחר פרסום הכתבה ביקש אמיר ברמלי באמצעות קרובת משפחה להעביר את התגובה הבאה: "צר לי מאוד על הנזקים שנגרמו לסובבים אותי כתוצאה מהעימות עם הרשות לניירות ערך. רבים שילמו ומשלמים מחיר כבד ביניהם משפחה, חברים, לקוחות ואחרים. עשיתי טעויות עסקיות אך הן רחוקות מאוד מהטענות והפרסומים.
"אין בפי מילים לתאר את הגהנום הכרוך בהליך מסוג זה, מול הרשות לניירות ערך ועל אחת כמה וכמה גזר הדין הקשה והקיצוני. עורכי דיני ואנוכי שוקלים את צעדינו הלאה".