בית המשפט העליון / צילום: אוריה תדמור
במהלך סבבי הבחירות הרבים של השנתיים האחרונות, ומול ההתקדמות בהעמדתו לדין של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עולה והביקורת נגד מערכת המשפט בישראל, בעיקר (אך לא רק) מתוך מחנה הימין.
עד כה הדברים נותרו בתוך הרטוריקה הפוליטית, אך כמעט לא עלו על פסים מעשיים. השאלה היא באילו תנאים הדברים יכולים לעבור מרטוריקה אל שינויים מוסדיים כלפי מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט.
מבצר המשפט, כפי שכינה מנחם בגין את מערכת המשפט, עומד בפני התקפות רבות על-ידי מעצבי מדיניות ומחוקקים המתנגדים לביטול החלטות אותן מקבלת הממשלה וחוקים אותם מחוקקת הכנסת. מאז המהפכה החוקתית של 1995, חברי כנסת רבים ניסו להעביר תיקונים בחוק שיגבילו את השפעת בית המשפט העליון לגבור על החלטות הממשלה וחקיקת הכנסת.
נציין כאן שלושה צעדים כאלה: מינוי שופטים, פסקת ההתגברות ובית משפט לחוקה.
עם ממשלה יציבה, שר/ת משפטים נחוש/ה המסוגל/ת ליצור בריתות עם החברים בוועדה לבחירת שופטים, יכול/ה להיעזר בחוק הקובע כי למינוי שופטים בעליון יש צורך בשבעה מחברי הוועדה שייתמכו במועמד/ת מסוים/ת. כך דחפה איילת שקד והובילה מועמדים שעלו בקנה אחד עם רצונותיה הפוליטיים. גד ברזילי, אסף מידני והח"מ הראו כי מינויים אלה אכן עלו בקנה אחד עם נטייה מופחתת של העליון ביושבו כבג"ץ לבטל החלטות ממשלה. עם זאת, השפעה זו רוסנה על-ידי המסורת המשפטית הישראלית כפי שהתפתחה בפסיקות בג"ץ לאורך השנים.
ניסיון אחר הוא הניסיון להעביר פסקת התגברות שתגביל את יכולתו של העליון לפסול חוקים והחלטות. אפשרות אחת לפסקת התגברות היא הוספת פסקת התגברות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתאפשר לכנסת לסתור בחקיקה את חוק היסוד ברוב חבריה, בהצהרה ברורה ולפרק זמן מוגבל (בדומה לנוסח שקיים כבר בחוק יסוד: חופש העיסוק). פסקת התגברות רחבה יותר משמעותה יכולת של הכנסת לסתור תחת התנאים הללו כל החלטה של העליון לבטל חוק של הכנסת. פסקאות התגברות מצומצמות הונחו על שולחן הכנסת מאז שנת 1995.
מאז 2012 היו אלה בעיקר חברי כנסת מהימין והמפלגות החרדיות שחתמו על הצעות חוק אלה. לגבי פסקת ההתגברות הרחבה, נראה כי ההבדל בין הצדדים הפוליטיים הוא במספר רוב חברי הכנסת הנדרש כדי לאשרה ולא לגבי מהותה. ח״כ קרין אלהרר ממפלגת יש עתיד הציעה רוב של 80 חברי כנסת כרוב נדרש לטובת התגברות על החלטות העליון - בעוד איילת שקד, אופיר סופר ומתן כהנא ממפלגת ימינה הציעו רוב של 61 חברי כנסת. הצעה זו דומה להצעה שהציע בעבר פרופ' דניאל פרידמן, שהיה שר המשפטים מטעם מפלגת המרכז-ימין קדימה, ואף עברה בהחלטת ממשלה (אך לא בחקיקה בכנסת).
הצעות לפסקת התגברות מביאות עמן רמת אי-ודאות גבוהה יותר ממינוי שופטים. לדוגמה, לורי ווינריב הראתה כי השימוש בפסקת התגברות בקנדה הוביל לרמת לגיטימציה גבוהה יותר לביקורת שיפוטית בקנדה.
הצעה נוספת היא הצעת בית המשפט לחוקה. הצעה זו ביקשה ליצור סמכות שיפוטית שתוכל לפסול חוקים על-פי אי-התאמתם לחוקי יסוד קיימים, ותכלול בתוכה אנשי דת ונציגי ציבור שונים בנוסף לשופטים מקצועיים.
גם כאן תוצאות מהלך מעין זה רחוקות מלהיות ברורות. החוקרת אולגה שבטסובה טענה כי מי שכבר כונן רפורמה, יירתע מרפורמה נוספת אם לא הבין מה הוביל לתוצאות הרפורמה גם אם אינו מרוצה ממנה.
נראה כי הדינמיקה הבלתי צפויה של המהפכה החוקתית מבחינת הימין והמפלגות החרדיות, יוצרת מבחינתם אי-ודאות גבוהה לגבי שינויים אפשריים במערכת המשפט. לכן, מתנגדי מערכת המשפט דבקים באסטרטגיית מינוי שופטים לעליון: התוצאה לא מרחיקת לכת ויחסית נשלטת.
נראה כי שינויים יסודיים במערכת המשפט יבואו אם כן, אם בקרב תומכי נתניהו הערכת סבירות ההפסד של אובדן נתניהו כמנהיג פוליטי, תהיה גבוהה יותר מהנזק האפשרי ממינוי גוף שיכול להחליף את בית המשפט העליון או לגבור על החלטותיו.
הכותב הוא מרצה בכיר וחוקר בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה בבינתחומי הרצליה