בית המשפט העליון / צילום: אוריה תדמור
לפני מספר חודשים, בעת שערכתי מחקר משפטי, נתקלתי בפסק דין משנת 2015 שנפתח במשפט "זוהי עתירה ציבורית בה טוענת העותרת כי על מזכיר הממשלה ועל שרת המשפטים להימנע מלהביא לאישור הממשלה את עניין מינויו של עורך דין שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה". את העתירה הגישה עמותה בשם התנועה למשילות ודמוקרטיה, עמותה ציבורית שעושה שימוש נהדר בכלי הדמוקרטי החשוב של זכות העמידה הרחבה, ומגישה לא מעט עתירות ציבוריות, כעותר ציבורי החל מיום הקמתה בשנת 2013.
ולכן, מעט הופתעתי שבטור שפורסם בגלובס, שאמור היה להיכתב על נבצרותו של ראש הממשלה הנאשם בפלילים מלכהן בתפקידו, בחר היועץ המשפטי של העמותה לעסוק דווקא בזכות העמידה - אותה זכות שמאפשרת לארגון בו הוא עובד להגיש לא מעט עתירות כאלה בשנים האחרונות. למה רק מעט, משום שלמרות שהגמל במקרה הזה אינו רואה את דבשתו שלו, הוא בהחלט משתלב בשיח קיים ומתעצם בשנים האחרונות, המנסה להביא לצמצום וביטול זכות העמידה של העותר הציבורי, בין אם אנשים פרטיים ובין אם עמותות המקדמות נושאים ציבוריים, בטענה כי אלה הביאו את בית המשפט להתערב בעניינים לא לו, כביכול כחלק מ"מהלך מתוכנן" של כבוד השופט אהרן ברק.
ובכן, מעמד העותר הציבורי במדינת ישראל אכן הורחב במידה ניכרת מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, לאחר שבית המשפט הפנים את תפקידו החשוב כמגן שלטון החוק, תוך שהוא בוחר לשים במרכז ההליך את העניין עצמו, ולאו דווקא את המתעניין.
אומנם עו"ד זאב לב דיבר על ברק (שהוא, לצערי הרב, דמות הדמון הקבועה בטורים מעין אלה), אבל היה זה דווקא השופט חיים כהן ז"ל, שיצא נגד הסתתרותה של המדינה מאחורי זכות העמידה ככסות לביצוע עבירות מינהליות: "כאשר החוק מטיל חובה על המִנהל, וזה מסרב לקיימה, לא יסבול בית המשפט כי הרשות המינהלית תתחפר מתחת לחוסר מעמדו של העותר כדי למנוע פירוש החוק על-ידי בית המשפט".
מאז ועד היום הביאו העותרים הציבוריים במדינת ישראל להישגים רבים מספור, תיקונים במכלול פגיעות ופעולות שביצע השלטון בחוסר סמכות ותוך מעבר על החוק. למעשה, סביר להניח כי כל אחד ואחת מהקוראים של שורות אלה הושפע בחייו בדרך זו או אחרת מהליך משפטי שהוגש על-ידי עותר כזה - ובשלל נושאים.
העובדה שבעשור האחרון השלטון הוא אותו שלטון, ובראשו עומד אותו אדם, יצרה תפיסה ציבורית שגויה, המתודלקת תדיר בטורים מעין אלה, לפיה עיקר העותרים נגד עוולות שלטוניות מייצגים עמדה פוליטית מסוימת המובאת בפני בג"ץ. בפועל עתירות ציבוריות מוגשות בכל מערכת המשפט - בבתי המשפט לעניינים מינהליים, בתי הדין לעבודה, ועדת הבחירות ועוד; ובשלל עניינים - חברתיים, כלכליים, איכות סביבה, שלטון מקומי, זכויות נשים, נגישות, רווחה, זכויות אדם ועוד.
בדומה לתובע ייצוגי (שנהנה מלגיטימיות ואהדה ציבורית), העותר הציבורי מביא בפני בית המשפט עניין רחב יריעה, הכרוך בעוולה שלטונית, ומשמש לא פעם פה למי שלא יכול לבוא ולטעון בעצמו, בין אם משיקולים לוגיסטיים (דוגמת האסירים בפסק דין הפרטת בתי הסהר), תרבותיים (עתירת ארגון הנשים קולך בשם הנשים החרדיות), ארגוניים (פסק הדין בנוגע להפגנות בכיכר גורן, שקיבע את חופש המחאה - אגב, שם לצדי באולם עמד איתמר בן גביר וטען בלהט בזכות חופש ההפגנה) או סתם חוסר מודעות ציבורית לנושאים שהם מנת עיסוקם של ארגונים בעלי מומחיות וניסיון.
ולפעמים מביא העותר הציבורי גם קולות קצת "אחרים", וכפי שהיטיב לבטאם השופט אליקים רובינשטיין: "לבעלי החיים מקום הראוי להם למניעת צערם, ורווחתם מושגת באמצעות בני אדם וארגונים המתמסרים לכך, ושערי העמידה פתוחים לעותרים ציבוריים. אין בעלי החיים, ככל הנראה, בעלי מעמד בדין כשלעצמם, וכך גם הצבי בענייננו, בניגוד לשאר העותרים בעתירה דנא, הרשאים - אם ירצו - להעלות טענות גם בנושא הצבי, בשמם שלהם כדורשי טובת הצבי".
וכשלא יודעים להתמודד עם כל הטענות החשובות האלה (וגם לא עם טענות בדבר הצורך הדחוף להורות על יציאה לנבצרות של ראש הממשלה הנאשם בפלילים), מפתחים כל מיני תאוריות קצה קונספירטיביות, תוך עירוב רסיסי מידע שגויים או נעדרי הקשר, ושופכים עוד נפט למדורה.
וסתם בכדי לסבר את האוזן, במקום שבו מלין עו"ד לב על כך שכבוד השופט חנן מלצר מתייחס לסוגיית סמכות היועץ המשפטי לממשלה בעתירה בדבר הסכם ניגוד העניינים שעליו סירב (למרות התחייבותו) לחתום ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא שוכח לספר לקוראים שמי שהעלה את סוגיית סמכות היועמ"ש וחייב את בית המשפט להתייחס לכך - לא היה בית המשפט, וגם לא העותר הציבורי - אלא ראש הממשלה עצמו, שממש גרר את הדיון לשם. אבל למה להתעכב על העובדות כשאפשר לערבב שברי טענות, לבזוק קצת "ברק", והנה לנו עוד אבן בחומת הדה-לגיטימציה של בית המשפט.
המחוקק הישראלי נדרש בעבר לסוגיית העותר הציבורי, בעת שחוקק את חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, ולא ראה לנכון לצמצם את זכות העמידה. אם רוצים להשיב את אמון הציבור במערכת המשפט - מוטב יהא להצביע על הישגי העותר הציבורי מתוך ראייה כוללת ועל זמנית, ולא מתוך תפיסה פוליטית רגעית צרה המעוניינת לנגח את בית המשפט.
הכותב הוא היועץ המשפטי התנועה למען איכות השלטון בישראל