מה אני מאחל למדינת ישראל / צילום: Shutterstock
א. חבר כנסת חטף מכות משוטרים, רב הוכה באלה על ידי נוער גבעות ופרופסור לא יקבל את פרס ישראל משר החינוך. במקרה האלימות נגד הרב לא היו עצורים, למקרה האלימות המשטרתית נגד חבר הכנסת לא יהיו השלכות, בג"ץ גיבה את החלטת השר, ואלה רק הסיפורים שהגיעו לכותרות - זה היה השבוע של השמאל בישראל. לא השבוע הכי קל להיות בו שמאלן, אם כי עדיין מוקדם לקשור כתרים; החודש רק התחיל.
אבל כל זה באמת כלום ושום דבר לעומת השבוע שעבר על הימין, שלא נדע: חבורה של פובליציסטים ופעילי רשת הרימו קול צעקה וזעקה עד לב שמיים על כך שאין להם מספיק לייקים, הו לא! ושזה בגלל האלגוריתם של פייסבוק שמשתיק אותם בכוונה ומעלים אותם מהעין הציבורית על רקע דעותיהם, לא פחות - איזה מזל שלרבים מאותם מודרים, מוחלשים, סתומי פה וחסרי קול יש, מלבד חשבון פייסבוק, גם תוכניות רדיו, טלוויזיה וטורים בעיתונות, וטוויטר כמובן, אחרת אף אחד לא היה יודע. בכל מקרה, כמה שעות לאחר מכן התברר שלאלגוריתם של פייסבוק לא באמת היה אכפת מהם או מדעותיהם, הלייקים חזרו לזרום בשפע וחופש הדיבור שוב ניצל.
לסיכום: שבוע די רגיל בסך הכול. השמאל הפריבילגי ממשיך לשלוט בכל עמדות הכוח במדינה והימין נרדף, מושתק ומורחק. הבנתי נכון?
זה ייגמר רע מאוד, הסיפור הזה, לא סיפור הלייקים בפייסבוק, השני.
ב. מאתר האינטרנט של משרד התרבות והספורט אני למד שיום העצמאות השנה עומד בסימן "אחווה ישראלית" - אין, מוכרחים להודות שהשנה הם ממש קלעו בול עם המוטו, אבל בול. אין ספק שהאחווה הישראלית באוויר. כל הכבוד לשר (זוכרים מי זה? בלי גוגל) שהצליח ללכוד בשתי מילים עדינות את רוח התקופה הסוערת. איך הוא עשה את זה? אני מדמיין אותו כדניאל סאן, קראטה קיד, הלוכד בעיניים עצומות זבוב במעופו בעזרת זוג מקלות אכילה. כן, עד כדי כך.
בואו נעבור יחד על דברי ההסבר המרגשים המופיעים באתר המשרד: "האחווה בין אדם לאדם, האחדות והרעות, הערבות ההדדית, שותפות הגורל ושותפות הייעוד, הם מאפיינים יסודיים של החברה הישראלית המלווים אותה מיום היווסדה. משבר הקורונה המחיש יותר מתמיד את חשיבותם של ערכים אלה ואת החיוניות והתרומה העצומה שלהם לחיים המשותפים של כולנו. ביום העצמאות ה-73 תעלה מדינת ישראל על נס את האחווה הישראלית ותצדיע לאזרחים ואזרחיות הפועלים לטיפוח החוסן החברתי בישראל ולהעמקת המשותף והמאחד".
אה? מה? איפה זה? קורא ישראלי ממוצע את הפסקה שלעיל ואין לו מושג מאיפה להתחיל. באמת? אני הכי בעד, מישהו באמת חושב שהאחווה, האחדות, הערבות, הרעות והשותפות הן "מאפיינים יסודיים של החברה הישראלית"? איפה האיש הזה? אני רוצה לראות אותו. להערכתי, אין ולו אדם אחד בישראל שיעבור פוליגרף אם יענה על השאלה הזו בחיוב. סיכוי סביר יותר שהפוליגרף יישרף, או יתפוצץ, או שניהם. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מחליף את החברה הישראלית באף חברה אחרת - כאן נולדו הוריי, כאן נולדתי, כאן נולדו ילדיי, אני אוהב לחיות פה ואם תעמידו מולי אלף פוליגרפים, הם כולם יאשרו פה אחד שהמשפט האחרון הוא אמת - ועדיין: למה להגיד סתם דברים? למה לרוקן ממשמעות מילים יפות ושאיפות נאצלות כל כך? מה זה נותן, למי זה עוזר, את מי זה משלה?
"משבר הקורונה המחיש יותר מתמיד את חשיבות הערכים אלה ואת התרומה העצומה שלהם לחיים המשותפים". תגיד, אתה רציני? הדרך היחידה שבה המחיש המשבר את חשיבותם היא על ידי היעדרם הכמעט מוחלט, למעט הסגר הראשון. לא ערבות ולא אלכוג'ל, לא אחווה ולא מסכה, כל מגזר היה עם עצמו ודאג לעצמו וכולם שנאו את מי שהוא לא הם.
ולסיום: "ביום העצמאות ה-73 תעלה מדינת ישראל על נס את האחווה הישראלית ותצדיע לאזרחים ואזרחיות הפועלים לטיפוח החוסן החברתי בישראל ולהעמקת המשותף והמאחד". משפט קלאסי; בטח נחמד לממשלה למצוא פעם בשנה כמה אזרחים שעושים טוב, אבל זה לא באמת שווה הרבה כל עוד המערכת הפוליטית ממשיכה לשקר, להסית, לריב, להחרים ולפלג.
"המדינה תעלה על נס את האחווה הישראלית"? יותר טוב שהמדינה תעזוב את האחווה ואת השותפות לנו, האזרחים, ותתפנה להתעסק יותר בעניינים הנוגעים לתחום אחריותה: וקודם כול, לטפל באלימות - לא רק נגד אנשי שמאל, כמובן. רק השבוע אירעו שני מעשי חיסול בחולון ובאשקלון, כחלק מהתחממות של מלחמת שליטה בעולם התחתון, למי שדאג שמא רק ביישובים הערבים התבטלו החוק והסדר. אפילו בעיר החרדית אלעד התרחשה השבוע קטטה המונית ואדם נפצע קשה - הארץ רותחת, והקיץ עוד לא התחיל. כל ישראל חברים? כל ישראל בעצבים.
אחרי הכול, אפשר לטפל במערכת החינוך, לשלם עבור חיסונים - פדיחת השבוע, ללא ספק - להקים ממשלה, להעביר תקציב, לבטל את האפליה, להרגיע את האווירה, דברים בסיסיים, שום דבר מפואר. אלה נשמעים לי כמו תנאים לא רעים לנביטת סוג של אחווה ישראלית חדשה שאפשר יהיה להסתפק בה; לתחושתי, יכול להיות שאחדות, ערבות, רעות ושותפות הן מילים קצת גדולות מדי למצבנו הנוכחי. אחווה זו אחלה התחלה.
ג. איך עושים את זה? חבל שלא שאלו את פרופסור עודד גולדרייך. במסגרת עבודתו, שעליה אמור היה לקבל את פרס ישראל בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב, חוקר גולדרייך את תחום הסיבוכיות החישובית - ענף במדעי המחשב העוסק במידת היעילות של החישוב הנדרש כדי להגיע לפתרון בעיות. יכול להיות שהוא היה יכול לעזור. הנחת הבסיס של תחום הסיבוכיות החישובית היא שבהינתן מספיק זמן ומספיק משאבים, אפשר לפתור פחות או יותר את כל הבעיות - אולי אפילו גם את הבעיות שלנו פה - אלא שבעולם שלנו אף פעם אין מספיק משניהם ביחד: ככל שתידרש לפתור את הבעיה המסובכת במהירות רבה יותר, תיפגם מידת הדיוק שתגיע אליה, וככל שתקפיד על מידת הדיוק, תיפגע המהירות שבה תגיע לפתרון.
העניין הוא, אם קלטתי, שהרבה פעמים יש בעיות שהן כל כך מסובכות, שאולי בכלל אין להן פתרון מושלם ונקי שאפשר להגיע אליו, וכל מה שאתה יכול לעשות זה להגיע הכי קרוב. יכול מאוד להיות שאפילו לחבק את הכאוס, אבל אולי לא הבנתי נכון. נראה שהבעיה שלנו, כלומר המציאות המשונה והאלימה שאנחנו תקועים בה, בהחלט נמנית עם הסוג הזה.
איך מגיעים הכי קרוב לפתרון שלא קיים? אין לי מושג, תשאלו את גולדרייך, אבל נראה לי שכולם מבינים פחות או יותר מה הכיוון הכללי. אני לא מדבר על ביבי/לא ביבי, ימין/שמאל, ואני גם לא שואף לשום אחדות דמיונית או שותפות הייעוד והגורל מהפמפלט של משרד התרבות והספורט. אף אחד לא צריך להסכים על כלום, אבל כן אפשר להסכים על זה שהלכנו רחוק מדי עם המריבות, עם הניכור, עם השבטים, עם המחנות, עם המכות. מה עושים? לחזור אחורה אי אפשר, וגם לעצור את הזמן אף אחד עדיין לא הצליח, אבל הלו, לא חייבים להמשיך וללכת במעגלים הולכים וקטֵנים - תמיד אפשר לשנות כיוון.
זה מה שאני מאחל לך, מדינת ישראל, ליום העצמאות ה־73: שני כיוון, בחייאת. לתחושתי יש פה משהו כמו 9 מיליון אנשים שישמחו לעזור לך לעשות את זה.