שוויון מגדרי / צילום: שאטרסטוק
עצמאות מדינית היא דבר חשוב לכל קולקטיב לאומי. עצמאות אישית-חברתית חשובה לא פחות. מגילת העצמאות הבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כל מי שעיניו בראשו, רואה כיצד ישראל של 2021 רחוקה, ומתרחקת בשנים האחרונות עוד ועוד, מקיום ההבטחה הזו. בדברים כאן אתמקד בהפרת ההבטחה לעצמאות ללא הבדל מין.
לתנועה הפמיניסטית יש יחסי ציבור בעייתיים. בין היתר, נוצר הרושם שמדובר בתנועה שרק יודעת לבקר - לחשוף את האפליה והדיכוי בלי לצייר חזון אלטרנטיבי ואת הדרכים להגיע אליו. סטריאוטיפים כמו "ממורמרות", "שורפות חזיות" ו"שונאות גברים", משתלבים טוב עם הרושם הזה ומרחיקים מהתנועה הפמיניסטית א.נשים, שלמעשה, מזדהים עם מטרותיה - שוויון וצדק לכל.
הרושם הזה נוצר, בראש ובראשונה, מתוך בורות - התיאוריות והאקטיביזם הפמיניסטי העשירים והמגוונים הם נחלת מעטות, ורוב הציבור לא לומד אותם ועליהם בשום מסגרת. כך, הרוב לא נחשפים לתובנות הפמיניסטיות שלא רק מבקרות, אלא גם מציעות סדר יום חברתי חדש. יום העצמאות הוא הזדמנות טובה לשרטט את קווי המתאר של סדר היום הנכסף, שבו המושג 'עצמאות' רלוונטי גם לנשים. מה צריך לשנות כדי שלנשים במדינת ישראל תובטח עצמאות?
ראשית, עצמאות כלכלית. בלי עצמאות כלכלית, נשים לא יכולות לעצב את סיפור חייהן. הן תלויות במדינה, בבן הזוג ובבוס. בין היתר, הן לא יכולות לעזוב קשר זוגי מאמלל או מקום עבודה דכאני. בישראל של היום, נשים שמשתתפות בשוק התעסוקה, מרוויחות בממוצע רק 68% ממה שמרוויחים גברים, ומשקיעות, במקביל לעבודתן בשכר, כ-12 שעות יותר בכל שבוע בטיפול בילדים ובית. משבר הקורונה רק החריף את חלוקת התפקידים הזו ואת השלכותיה הכלכליות. החזון הפמיניסטי כולל שוק תעסוקה שמאפשר הורות פעילה לבני שני המינים, ומשפחתיות שמאפשרת לאמהות סיכויי התפתחות והצלחה בשוק התעסוקה כמו לאבות.
איך מגיעים לשם? בואו נתחיל באכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה - שיאפשר גם לגברים הורות פעילה. נמשיך בחופשת לידה לאבות במודל הסקנדינבי, שבו יש תקופה שאם האב לא לוקח, המשפחה מאבדת. זה המודל היחיד שהוביל לקפיצה של מאות אחוזים בחופשות לידה של אבות, ולשינוי בתפקוד האבהי לאורך זמן. נוסיף תגמול ראוי למקצועות החינוך והטיפול, והעדפה מתקנת במינוי נשים למשרות בכירות. נסיים בתמיכה כלכלית שמבטיחה הגנה מעוני לכל מי שמשקיעות ומשקיעים ממרצם בטיפול בבני משפחה צעירים, חולים וזקנים.
שנית, עצמאות משפטית. בלי עצמאות משפטית, נשים הן אזרחיות סוג ב'. התחום שבו בולט העדר העצמאות המשפטית של נשים בישראל הוא תחום דיני המשפחה. חוק שווי זכויות האישה, מ-1951, החריג את דיני הנישואין והגירושין, ובכך גזר על אזרחיות המדינה כפיפות לדינים דתיים מפלים וכובלים.
נשים יהודיות לא יכולות להתגרש בלי הסכמת הבעל ולא יכולות להקים משפחה חדשה בלי לממזר את ילדיהן, בעוד שגברים חופשיים לפרק ב' וסוחטים את הנשים תמורת הגט בעזרת כוחם המשפטי העודף ובעזרת בתי דין שבהן נשים לא מורשות לכהן כדיינות. נשים מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות לא במצב טוב יותר, וגם הן חיות במערכת משפטית ששוללת את עצמאותן. מערכת המשפט גם לא מגנה כראוי על נשים אל מול התופעה החדשה והמתרחבת של הדרת נשים מהמרחב הציבורי, ובכך מוסיפה נדבך נוסף של אזרחות סוג ב' לנשים.
יחידות צה"ליות סטריליות מנשים, אוטובוסים עם הפרדה בין גברים שיושבים מקדימה ונשים מאחור, קמפוסים עם לימודים בהפרדה, מופעי תרבות ללא נשים על הבמה והפרדה בקהל, רחובות עם סימונים של מדרכה לגברים ומדרכה לנשים - נשים מסומנות כסוג של מפגע מהלך, שחייבים להצניע, לבודד, ואפילו לסלק מהמרחב הציבורי. המשפט גם לא מבטיח לנשים עצמאות פוליטית כשהוא מאפשר למפלגות שמדירות נשים להתמודד לכנסת. מה צריך לעשות? לאפשר נישואין וגירושים אזרחיים, להיאבק ללא פשרות בחלחול הנורמות של בית הכנסת האורתודוקסי למרחב הציבורי, ולאסור על מפלגות שלא מרשות לנשים להיות חברות כנסת להשתתף בדמוקרטיה הפרלמנטרית בהיותן אנטי-דמוקרטיות במובהק.
שלישית, עצמאות מינית. בישראל של היום אין זכות להפלה ואין מימון חינם של אמצעי מניעה. בכך, ישראל הופכת יחסי מין למסוכנים לנשים ושוללת מהן את העצמאות על גופן. בישראל של היום, יותר ויותר חברי כנסת מרשים לעצמם לרדוף א/נשים בשל נטייתם המינית, ולסמן הטרונורמטיביות כצורת החיים הלגיטימית היחידה. עמדות כאלה שוללות את העצמאות של נשים לבחון את מיניותן ולבחור את בחירותיהן המיניות בלי לשלם מחירים כבדים. בישראל של היום, גברים מרשים לעצמם להמשיך ולראות בנשים אובייקטים מיניים, החל מעיוורון לרצונות ולצרכים המיניים של נשים, ועד לאלימות מינית על צורותיה הרבות הנוראיות. מה צריך לעשות? לבטל את האיסור הפלילי על הפלות, לממן אמצעי מניעה, להעמיד לדין נבחרי ציבור על ביטויי גזענות נגד אנשים בשל נטייתם המינית, לחנך בנות ובנים למיניות מיטיבה, מהנה ומכבדת בבתי הספר, ולהעניש קשות עברייני מין.
בין הדגלים, הטקסים והמנגל, כדאי להפנים שאם כל השותפות והשותפים לחזון הפמיניסטי לא יתאחדו, ללא הבדל דת, גזע ומין, נמשיך לדהור לעבר חברה פונדמנטליסטית שבה לאף אחד ואחת אין באמת עצמאות.
הכותבת היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר, ומרצה בפקולטה למשפטים, אונ' ת"א