נשיא ארה"ב ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Evan Vucci
לשפשף את העיניים. בשבועות האחרונים מתרחשת רעידת אדמה שעשויה לשנות את העולם כפי שהכרנו אותו. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שצמח ופעל בלב המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, מכריז מלחמה על מה שארה"ב דקלמה מתוך שינה מאז 1981: הממשלה היא לא הבעיה שלכם, כפי שקבע רונלד רייגן. הממשלה היא הפתרון.
רשימה קצרה: תוכנית תמיכה של 1.9 טריליון דולר, הכוללת מענקים ישירים למשפחות ולעסקים; תוכנית השקעות של 2 טריליון דולר, ליצירת מקומות עבודה, מאבק במשבר האקלים, שיקום התשתיות המוזנחות ועוד; קביעת מס חברות בינלאומי מינימלי, שימקד את התחרות בבניית תשתיות איכותיות במקום במרוץ אל המס הנמוך. וזו רק ההתחלה.
התוכניות של ביידן שוברות את המיתוסים שמלווים את ארה"ב והעולם מאז שנות ה-80: אמונה ביד הנעלמה ובכוחות המסתוריים של השוק שיפתרו לטובת כולם את הבעיות, אם רק הממשלה לא תפריע. מיתוסים שלא נזנחו, גם כשהתוצאות הצטברו לכדי אנדרטאות של הבטחות ללא כיסוי: פערים כלכליים-חברתיים גבוהים, מיליונים ללא ביטוח בריאות, מדינות וערים ללא אספקת חשמל יציבה, תשתיות תחבורה מוזנחות, ועוד ככל שהיד הנעלמה נטויה.
המגזר הפרטי לא יפתור לבד את הבעיות הגדולות שלנו, משום שהתמריצים שמניעים אותו פועלים להגדלת הרווח בטווח הקצר. גם הממשלה לא תוכל לפתור אותן לבד, כי היא זקוקה למומחיות ולגמישות שמציע המגזר הפרטי. התשובה יותר פשוטה מהוויכוחים המיושנים: שיתוף פעולה אסטרטגי.
לרשות הממשלה עומדים כלים בלעדיים: כיס עמוק עם יכולת לקחת סיכונים, קביעת יעדים לטווח ארוך, ותמרוץ השחקנים לפתור את האתגרים המרכזיים: אי-שוויון, פריון נמוך, משבר האקלים, והזדקנות האוכלוסייה.
בניגוד לחשש המיושן שהממשלה "תבחר את המנצחים" ותפגע ביעילות הכלכלית, הממשלה תתמרץ את אלה שיש להם את הרצון והיכולת לקחת חלק במאמץ המשותף. לממשלה יש כיס עמוק וכוח אדיר של כסף ציבורי. שימוש נרחב ואחראי לטובת השקעות ארוכות טווח בתשתיות אנושיות ופיזיות ובמנועי צמיחה, גם בזכות סביבת הריבית הנמוכה (אך לא רק), היא קריטית כדי להבטיח שהדורות הבאים לא ישלמו את המחיר הכבד שאנחנו משלמים בשל ההזנחה הארוכה: הפקקים בכבישים, התור בקופת חולים, הכיתות הצפופות ועוד.
ביידן הופך לנגד עינינו לנשיא בסדר גודל היסטורי. זה לא קרה במקרה. הצוות שמקיף אותו הוא מדור אחר: דור שנולד למשברים כלכליים אינסופיים. שגדל בחברה שבה מיליוני אזרחים ללא פרנסה הגונה וביטוח בריאות. דור שהתבגר בזמן שההבטחות הגדולות של מדיניות הצנע (קיצוצים תקציביים והעלאות מסים למעמד הביניים) הכזיבו. שלמד שבמקום בו צומחים עוני, אי-שוויון ותסכול - צומחת תנועת נגד לדמוקרטיה. דור שמנהל בעשור האחרון מחקר כלכלי פורץ דרך, שמוכיח את האשליה הכוזבת של תיאוריית החלחול. דור שיודע שבקרב הנוכחי על העתיד פשוט אסור לנו להפסיד.
וג'ו ביידן, הפוליטיקאי המנוסה, מבין את גודל השעה. הוא נותן את המושכות לצוות שלו, אלה שראשיהם בנתונים ובמחקר, ידיהם במדיניות המעשית ורגליהם על קרקע המציאות. הוא בוטח במדיניות שהם מעצבים, והם בוטחים ביכולתו להוציא לפועל את התוכניות. החשש שלהם אינו מכך שהממשלה תעשה יותר מדי, אלא שהיא לא תעשה מספיק.
ומה עלינו בישראל? אנחנו תקועים. תקועים ברעיונות ובוויכוחים מיושנים. תקועים במדיניות מיושנת. תקועים עם תשתיות מיושנות. תקועים עם ריכוזיות מסרסת בתהליך עיצוב המדיניות. תקועים עם מנהיגים שלא שכחו דבר ממה שלמדו לפני 40 שנים, ושלא למדו דבר על המציאות שהשתנתה מאז.
אבל כעת הפרדיגמות משתנות, המדיניות משתנה. היא מבוססת, אחראית ומקצועית, והיא לטובת כולנו ועבור הדורות הבאים. האם נשכיל להצטרף לשינוי?
הכותב הוא מנהל מכון יסודות