תרגיל בטריליון שקל: מה יקרה אם שר האוצר לא יתעשת?

בשנת 2019, הגיעו חדשות משמחות: ישראל הגיעה ליחס חוב תוצר של 60%, שהם המקסימום שממליצה אמנת מאסטריכט למדינות האיחוד האירופי. יחס החוב לתוצר הוא מדד נוח לכמה כבד החוב הלאומי של ישראל ביחס לגודל הכלכלה שלנו. חוב גדול מדי הופך במהירות לנטל אדיר בריביות נצברות, ומערער את אמון המשקיעים כשאלו באים לקנות אגרות חוב של מדינת ישראל.

להישג הזה הגענו לאחר כ־15 שנה של צמצום עקבי ביחס החוב, תחת ממשלות אולמרט ונתניהו. הממשלה אמנם מוציאה בכל שנה יותר ממה שהיא מכניסה במסים, אבל הצמיחה הכלכלית הייתה גבוהה מספיק כדי לגבור על כך. אפשר לדמיין את זה כאדם שצובר חובות, אבל ההכנסה שלו עולה בהתמדה כך שהגודל היחסי של החוב שלו מצטמצם.

החוב החדש עלול להיות יקר

אלא שבשנת הקורונה, זה השתנה. ההוצאות זינקו כדי לתמוך בעסקים קורסים ולשלם דמי אבטלה למאות אלפי מחול"תים ומובטלים. הכנסות המדינה קטנו, אך ב־2% בלבד. מסתבר שמשלמי המסים העיקריים, היושבים בהייטק ובשאר סקטורי שירותים ויצואנים, לא מאוד נפגעו מהקורונה והמשיכו לשלם מסים כרגיל. ככה או ככה, הגירעון תפח לרמתו הגבוהה ביותר אי פעם, וזינקנו מיחס חוב/תוצר של 60% חזרה ל־73%, שהם מעל טריליון שקל. כל הישגי העשור של נתניהו מבחינת החזרת חובות נמחקו לחלוטין במהלך 2020.

בעוד שיש מדינות שיחס החוב שלהן עלה יותר מאיתנו, החוב החדש בעולם שבו כולם צריכים אשראי עלול להיות יקר. כבר היום, אנחנו משלמים 38 מיליארד שקל בשנה רק על הריבית על החובות שלנו. מדובר בסכום אדיר, שבלעדיו היינו יכולים להוריד מסים או להגדיל את ההוצאות החברתיות והלאומיות. אך במקום זאת, מוטל עלינו לשאת את ההשלכות של ההלוואות שלקחו ממשלות עבר. עלייה של מאות מיליארדי שקלים נוספים בחוב ייתרגמו לעלייה של מיליארדים נוספים בריבית, שאותה נצטרך לשלם כל שנה למשקיעים ובעלי הון, על חשבון משלמי המסים והציבור העובד.

יכול להיות שאין ברירה אלא להיכנס למצב הזה בזמן משבר כלכלי, אבל שר האוצר ישראל כ"ץ צייץ והעיד לאן פניו מועדות: "לא יועלו מסים בשנת 2021, וגם תקציב 2022 יהיה תקציב מרחיב". גם אחרי משבר הקורונה הוא מתכנן להמשיך ולהוציא את הכסף שלנו, ובמקום להגיד לציבור ביושר כמה זה יעלה - הוא מעדיף לגלגל את האחריות על מישהו אחר. לכו תדעו מי יהיה שר האוצר ב־2023, שייאלץ להתמודד עם מה שכ"ץ משאיר.

בכך, המדיניות הנוכחית היא ההמשך הטבעי של המדיניות תחת שר האוצר כחלון, שלא השכיל לנצל את התקופה הכלכלית הטובה שהוא משל במהלכה כדי לחסן ולחזק את כלכלת ישראל על ידי צמצום של החוב הלאומי. אילו היינו עושים זאת אז, היה לנו היום הרבה יותר מרחב תמרון תקציבי בלי החשש של הזנקת תשלומי הריבית השנתיים שלנו לשמיים.

לסגור משרדים, להפריט חברות

ביום שאחרי הקורונה, עלינו להתכנס בחזרה למסגרת התקציבית שלנו, כמו שנוהגים לעשות במדינות מפותחות כמו דנמרק, הולנד, שבדיה ושוויץ. אם הממשלה רוצה להעלות תקציבים - תתכבד ותצהיר על העלאות המסים שזה ידרוש. אם לא, אנחנו צריכים לקצץ: לסגור ולאחד משרדים מיותרים, לבטל תקנים מיותרים במגזר הציבורי ולבצע רפורמה בשכר, להפריט חברות ממשלתיות כמו תעשייה אווירית, הדואר והנמלים. לבצע פרויקטי תשתית בשיתוף המגזר הפרטי (BOT), להפריט את אדמות קק"ל, וכמובן לחזק גם את הצמיחה: להקל על פתיחת עסקים, להיפתח לסחר חופשי ולייעל את הרגולציה הישראלית.

בשביל זה אנחנו צריכים שר אוצר רציני ואחראי. כזה שמבין את גודל השעה, ומוכן לבצע מהלכים משמעותיים שירגיזו את קבוצות הלחץ ואולי אפילו את התקשורת. לישראל כ"ץ יש עוד הזדמנות להתעשת, אבל אם זה לא יקרה - צריך להביא מישהו שכן מסוגל.