תל אביב / צילום: Shutterstock, phaustov
א. לא קלים הימים. אני מותח קו עבה ומדכדך בין שתי שיחות שהייתי חלק מהן השבוע. הראשונה התפתחה בעקבות הכתבה שלי בסוף השבוע שעבר על ספיר בנדה ז"ל, בן ה־25 שנהרג בתאונת קורקינט בתל אביב, השנייה התרחשה על מסך הטלפון שלי בעודי אוכל פלאפל במרכז המסחרי הישן של שדרות בתחילת השבוע: בתגובה לפוסט שעסק במצוקתם של ילדי עוטף עזה בעיתות הסלמה, כתב אחד מהמגיבים בזעם משהו כמו: מגיע לכם על זה שתמכתם בהתנתקות.
מתחתיו, כתב אחר באותו הזעם ממש: מגיע לכם על זה שאתם מצביעים לביבי. את כמות התגובות שהכילו גרסאות שונות וכועסות ל"מגיע להם" שקיבלתי לכתבה שלי על מותו הטרגי של רוכב הקורקינט הפסקתי לספור.
זה לא השבוע הראשון שלי באינטרנט, כן? שום דבר ממה שהובא לעיל לא חדש או חריג. החריגות היחידות היו שבמקרה הייתי שם. אם לא הייתי עובר בצומת ומדבר עם חבריו ובני משפחתו, בכלל לא בטוח שמותו של רוכב קורקינט היה מפריע את שגרת יומי, בטח לא התגובות עליו. זאת האמת.
ואם לא הייתי אוכל פלאפל בשדרות תוך כדי שאני צופה בילדי שדרות חוזרים מבתי הספר וקורא אנשים שאומרים שמגיע להם לרוץ לממ"דים ולפתח חרדות, התגובות לעיל בכלל לא היו מזיזות לי. גם זאת האמת. עוד תדר של רעש לבן בקקפוניה האינסופית של סתם יום רגיל.
במקום זה היה לי העונג המסוים מאוד של לשבת מול אב לשלוש בנות בקיבוץ נחל עוז ולשמוע אותו מקריא את התגובות הנ"ל. זו הייתה חוויה מוזרה. יודעים מה, הייתם צריכים להיות שם. אני מסרב להאמין שיש ישראלי שבאמת שמח ככה מכל הלב על מצוקתו של ילד בעוטף עזה או צוהל על מותו של רוכב קורקינט, כולל המגיבים. זאת אולי הבעיה: לא הייתם איתי שם, זה הכול.
הקו העבה והמדכדך שמחבר בין שתי השיחות יכול היה בקלות להיות הכביש הישראלי; כבר אין יציאה מהבית שלא הופכת לסרט מלחמה, כולל עשן עולה מרכבים הפוכים בצידי הדרכים החסומות, החפורות, וכל נסיעה כוללת לפחות שלוש־ארבע חוויות סף־מוות.
אם אני בכביש 4, לא אכפת לי מתאונה בכביש 6 ואם אני בכביש 5 לא אכפת לי מה קורה בכביש מספר 1. כל אחד לבד, נלחם על חייו, מקלל את האמ-אמא של כל השאר. בינינו, גם אני. אמנם סגנון הנהיגה שלי רגוע ובטוח, כאילו אני על קלנועית, אבל הפה - פורמולה 1! למעשה, יש לי סט של קללות מיוחדות שהמצאתי לנהגים מסוכנים שאני משתמש בהן אך ורק כשאני לבדי, ובחלונות סגורים. מעודי לא שיתפתי בהן נפש חיה, הן פשוט אכזריות מדי בשביל להשתחרר לאוויר העולם. מדובר במילים שיכולות לשרוף את האוזניים שלכם. אחרי זה צריך לשטוף את האוטו.
כך או אחרת, בואו נחזור לנושא, שתי השיחות הנ"ל הותירו אותי מרוקן למדי. ככה זה יהיה מעכשיו? שאלתי את עצמי בתוגה, יהיה אכפת לי רק מהדברים שאני רואה ומהאנשים שאני פוגש ומכיר ומסכים איתם, וכל השאר יעבור מאחוריי ומצדדיי? מצטער, עניתי לעצמי, איזה מין חיים הם אלה? איך אפשר לראות את העולם דרך צינור צר כל כך? מדובר בגזרה שאני לא יכול ולא מוכן לעמוד בה.
אני רוצה להיות בכל מקום ושיהיה אכפת לי מהכול. איך עושים את זה? אין לי מושג. כמו כולם גם אני מלא ברגשות שליליים, עד שלפעמים בא לי אני לא יודע מה לעשות וכל הזמן אני מרגיש שדופקים אותי.
צריך לנשום עמוק, לכעוס פחות, לתרגל אמפתיה.
ב. לא קלים הימים. בין המהומות והרקטות והממשלה אני עדיין מנסה לחפש דירה. לא ברור לי איך אצליח לעשות את זה - כדי למצוא דירה אתה צריך לעזוב הכול; את האישה, הילדים, המשפחה, החברים, הכלבה, התחביבים, העבודה והתקווה, ולהתמסר אך ורק למרוץ האבוד מול הכסף הגדול שזורם לתוך העיר כמו צונאמי והמחירים שעולים בקצב הריביות של השוק האפור.
זה כל כך מתסכל, בחיי; בעבר כתבתי פה שרוב הבתים שגרתי בהם בתל אביב כבר נהרסו, כאילו שמישהו מנסה למחוק את עקבותיי. החיפוש הזה כמו רומז שהעיר כבר לא רוצה אותי ושכמותי.
תכלס, אני קצת מבין את נתניהו שמוכן לוותר על כל כך הרבה, כמעט על הכול, כולל על התואר הנכבד, ובלבד שלא לעזוב את הבית בבלפור. נדמה שזו נותרה דרישתו העיקרית. אנחנו עברנו לדירה הזו קצת לפני שנתניהו עבר לבלפור בפעם השנייה, ואתם יודעים בדיוק כמוני וכמוהו כמה חפצים וזיכרונות והרגלים צוברת משפחה בתקופה ארוכה שכזו. זו לא הדירה שלי כמו שזה לא הבית שלו, הוא יודע את זה כמו שאני יודע את זה, אבל אחרי כל השנים באותו הבית, תסכימו, לפעמים תחושות השייכות והבעלות יכולות קצת להתבלבל בתוך הראש. טבעי.
כשאני חושב על זה פתאום, יש יותר דברים משותפים לנתניהו ולי מאשר מפרידים; שנינו גברים, ישראלים, יהודים, לשנינו יש ילדים, שנינו שונאים לעבור, לשנינו אין אפשרות לעזוב הכול ולהתמסר לחיפוש בית חדש, אבל בעיקר - שנינו משתפים הרבה יותר מדי אנשים בהתלבטויות הנדל"ניות שלנו, רבים אף טוענים ששנינו, ראש הממשלה ואני, אבל בעיקר אני, גוררים מדינה שלמה לסחרור מטורף של ארבע, אולי חמש, מערכות בחירות, ומטריפים את כל המערכת הפוליטית בישראל - וכל זה רק כדי לא להיאלץ ולעזוב את הבית.
במישור הזה, ובמישור הזה בלבד, אני מבין את נתניהו: רק מהמחשבה על כל האריזות והמתח והלחץ, והמריבות, ומה לעשות עם כל הספרים - אצלו זה צ'רצ'יל, אצלי פסואה - ודברים אובדים ודברים נשברים ובפעם הראשונה שאתה יוצא לשתות עם חברים אתה חוזר בטעות לבית הישן ומנסה לפתוח את הדלת ומבפנים לא מבינים מה קורה ושנים אחר כך הדואר לא מגיע.
אז כן, במישור הזה, ובמישור הזה בלבד, אני חש מעין שותפות גורל עם ראש הממשלה ומשפחתו. ואפילו חש אמפתיה קלה כלפיו. בשאר המישורים אני מאחל לו שייצא מהבית מבלפור וימצא בית נחמד, וכמה שיותר מהר. לא תכננתי שדווקא הוא יהיה הראשון שייקרה בדרכי, ההלך הבודד הנודד בשבילי האמפתיה הארוכים והמפותלים. יש הראויים ממנו בהרבה לאותו הרגש, אבל אתם יודעים מה אומרים: האצבעות מחליטות מה כותבים, הרגליים מחליטות לאן הולכים ואתה בדרך כלל לא יכול לבחור מה יביא השביל, רק לקבל את רצון הדרך. יש לי אמפתיה לכל מחפשי הדירה באשר הם, ולכל בני האדם בכלל. אם אתם מהסוג הראשון, של המחפשים, שלחו קצת אמפתיה דרך המחשבה. אני מבטיח לקבל אותה ולפזר הלאה.
ושיהיו ימים קלים יותר.